אם את מאחרת ביותר מרבע שעה - תודיעי לי, שאני לא אדאג.
(מערכת)
הורים גדולים לילדים קטנים
מאת: מנחם גלילי
תאריך הכנסה: 28/10/2006

-"אימא, אני הולכת עם השרשרת הזאת."

- "את לא הולכת, זה לא יפה לפגישה שנייה, וחוץ מזה זה מתחיל להיות רציני!"

- "אבל אימא, זה יפה!! ובכלל- למה את מתערבת???"

- "למה אני מתערבת?"

- "את לא מתביישת, מי גידל אותך אם לא אני? מי עשה ממך בנאדם?

אה...? קצת הכרת הטוב..."

- "טוב, בסדר.."

ההורים שלנו הביאו אותנו, גידלו אותנו, בנו אותנו, ועכשיו אנו הולכים לעזוב אותם... איזו טרגדיה...

האם כדי להקל עליהם-

נעשה מה שהם אומרים?

נכוון את חיינו לפיהם?

את כל החלטותינו ניקח רק אחרי התייעצות עימם?

אני מאמין שלאף אחד מאיתנו, אין פקפוק בקשר למקום המכובד שיש להוריו בחייו. בכבוד הגדול אותו הוא אמור לחוש להוריו.הם נתנו לנו את הכוח לחשוב, האם נשתמש בו נגדם?או שבעצם זה לא נגדם, אלא פשוט יצירת בועת חיים חדשה, חיים עצמאיים של אדם בוגר, בניית פינה מקום השייך רק לנו. כמו שאומר השיר: הגוזלים שלי עזבו את הקן, פרשו כנפיים ועפו".. "עוף גוזל חתוך את השמים"...

הדילמה היא גדולה, ההורים שלי-האבות הראשונים שלי, הפנים הראשונות שראיתי כשפקחתי את עיניי, תחושת המגע הראשונה, החיוך הראשון, הפליטה הראשונה, הם היו שמה איתי, החזיקו בי, תמכו בי.

ישנה תובנה פסיכולוגית הנקראת "נגיעת בסיס", או בלועזית "ט'צ בייס", התובנה מתארת תהליך אשר בכל מקום לא מוכר שישהו (גינת משחקים, בית זר.) הילד והוריו, הילד ירגיש ביטחון לעזוב את הוריו מידי פעם, כדי לשחק עם הילדים האחרים, כל זה בתנאי שהוריו יהיו בסביבה, והוא יוכל מידי פעם לבוא ולגעת בהוריו נגיעה קטנה ולחזור חזרה..

ההסבר בזה הוא: שזו מן נגיעת ביטחון שמישהו שומר עליו, מסתכל עליו, שהרי את כל ביטחונו הילד שואב מהוריו. נגיעת הבסיס תקפה בכל גיל, ובכל זמן... אמנם היא קיימת באופנים אחרים אצל מבוגר מאצל ילד. אבל היא קיימת, והיא חשובה!!!

יום אחד ישבתי עם אימי ושאלתי אותה, תגידי לי בגיל מבוגר כשלך, ואחרי כ"כ הרבה שנים שהורייך נפטרו...

את עדיין זוכרת אותם?

את עדיין צריכה אותם?

הם חסרים לך?

אימי ענתה לי "הורים, תמיד זוכרים ותמיד צריכים".

קוראים נכבדים.

נכון שכולנו יודעים שהורינו דואגים לנו, והם עושים זאת מאהבה, ומרצון לטוב ביותר בשבילינו. הם רוצים שנגיד את הדברים הנכונים, שלא נעשה טעיות אבל, אימא אבא, אני כבר מבין, אני כבר יודע, אני יכול לחשוב לבד. אני גדול!

אני רוצה לחיות את חיי לבד! תנו לי את זה!

לפעמים אנו רוצים לכעוס, לצעוק מתחילת העולם ועד סופו, דיי אבא, דיי אימא, אני לא יכול/ה כבר, אני גדלתי התבגרתי אני לא הילד שאתם זוכרים מפעם, תסמכו עלי, על ההחלטות שלי, על המחשבות שלי, אני רוצה לעשות מה שאני חושב/ת. אני רוצה להתפתח, לגדול, אלו הם החיים שלי! תנו לי אותם! ואם אני אצטרך לקנות אותם בכסף אני יעשה זאת...

האם שלב הנישואין זהו הזמן לשבירת הכלים?

האם זהו הזמן בו נתנתק אוטומטית מן הורינו? שלב אותו הם לא יוכלו למנוע גם אם ירצו!

לא! זהו לא הזמן!

אין לזה זמן!

אסור לנו לשכוח שאת הכוח האמיתי שלנו אנו שואבים מהם, הם האנרגיה שלנו, בכל גיל, בכל מצב, בכל מקום, אנו נחזור תמיד אל הבית החם, המוכר, האהוב, הידוע, הוא תמיד ישמש לנו כמקום מפלט.

"הוא נגיעת הבסיס שלנו"...

בואו לא נהרוס אותו, בואו נשמור עליו, ערכו רב מזהב או מיהלומים החיים שלנו טמונים בו, העתיד שלנו תלוי בו. וכמו שאמרה אימי, "הורים, תמיד זוכרים ותמיד צריכים".

שלא נחשוב שאחרי החתונה הכול משתנה, (למרות שיש כאלו שאצלם באמת הכול משתנה שהם צריכים את ההורים עוד יותר) אנו כבר לא זקוקים להורים כי הרי יש לנו אישה, ואח"כ יש ילדים, ואת התמיכה נקבל מהמשפחה שנקים.לא ולא! אל לנו לשים באותו משקל את האישה וההורים אלו שני דברים שונים. כדי להישאר אנשים שפויים, רגועים, נינוחים, אנו זקוקים לקשר חזק ואמיתי עם הורינו אין לו תחליף! ברור שהאישה תתמוך בנו וכמו כן גם הילדים, אבל אנו נחפש בראשונה את הורינו, בואו נקווה שזה לא יהיה מאוחר...

התנאי לקשר טוב עם האישה והילדים הוא קשר טוב עם ההורים!

כולנו יודעים לחייג את הטלפון המוכר של אימא, מתי שכואב, מתי שעצוב ומתי שקשה, זה לא משתנה אחרי החתונה. תמיד נצטרך אותם, תמיד הם יהיו חשובים לנו.זה קשה, לפעמים זה חזק מאיתנו, אבל זה לא יכול להיות חזק מהחיים עצמם, שכדי לחיותם ולחוותם באמת, אנו צריכים את הורינו!

אפשר להעיר, אפשר לומר, אפשר להתווכח, אבל אל נא נהרוס את המקום המיוחד הזה שנקרא "בית".

ואל תשכחו:

"הורים תמיד זוכרים ותמיד צריכים"

תגובות הגולשים:

כותבים נבחרים:

הרב שמחה כהן שליט"א

כל הכותבים:

הצג הכל