עת לומר שלום :(
לצערנו אנו נאלצים לסיים את הפעילות לעת עתה
מקווים להתראות בהזדמנויות נוספות
אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר.
(רובי)
הורים קטנים לילדים גדולים
מאת: מנחם גלילי
תאריך הכנסה: 01/12/2006

במאמר הקודם דנו על חשיבות הקשר בין המתבגר להורה, קשר שיכול להשפיע על הילד למשך כל חייו. במאמר זה אני רוצה לדון על השפעת הקשר בין ההורה למתבגר.

אחד מגדולי דורנו אמר "ישנה השקפה מערבית שנכנסה לציבור שלנו בדלת האחורית והיא שההורים של היום חשים שילדם הוא 'שלהם', כמין חפץ". בעוד שהתורה מלמדת אותנו שאומנם הילד נמצא אצל ההורים למשמורת למשך שנים, אך הוא לא שלהם!

ההורה רוצה לשמור על ילדיו מכל משמר, למנוע מהם כל פגע וכל צרה, הוא יחוש להצילם גם במחיר נפשו שלו שהרי- ילדיו המה.

ממש כמו חיות השדה אשר שומרות על הצאצאים שלהם ומוכנות הן להסתכן כדי להצילם:
הנשר שומר על גוזליו ושם אותם מעל כנפיו ואומר, מוטב יפגע החץ בי ולא בגוזליי.
האיילה יולדת רק אחרי שמכיש אותה נחש במקום הלידה.
איזו הקרבה עצומה של חיות השדה...
אם כך זה אצלן איך זה אצל האדם החושב? האם האנאלוגי'ה מקבילה?

כשהמטרה היא לדאוג, לשמור ולהזהיר הורינו יעשו הכול כדי שהמטרה תתמלא במלואה. אך האם הם עושים טעויות? אולי הם שומרים עלינו יותר מידי? ואפשר כי דואגים הם לנו ללא גבולות?

אנסה לצייר סכמה (מעט מוקצנת ע"מ להבהיר את התיאורי'ה):

מגיל 4-10 :

- יענקי, אני לא מרשה עכשיו לשחק עם המשחק הזה, עכשיו אוכלים!!

- רבקי, לא כדאי שתשחקי בחבל את יכולה ליפול.

מגיל 10-15:

- שמוליק אתה בטוח שתעמוד בפרויקט הזה?

- אסתר, את לא צעירה מידי כדי להיות מדריכה?

מגיל 15-19:

- ראובן, ואם תסתבך מה יקרה? אולי לא תדע לצאת מהמצב הזה..

- שרי, אני לא בטוחה שתוכלי להתמודד עם הארגון לבד..

מגיל 19-... :

- חיי'מקה, לא כדאי שתיפגש איתה, אתה עדיין צעיר מידי,עדיף שאני אחליט בשבילך..

- מיכלי, תדעי ששידוך זה לכל החיים, האם את בטוחה בעצמך???

הסדר הכרונולוגי הנ"ל מציג לנו השתלשלות של התנהגויות בקשר הורה- ילד במשך השנים. לו היינו מציירים במוחנו גרף, היינו רואים התדרדרות מהירה לעבר תהום עמוקה ללא תחתית. בכל תקופה ובכל זמן נולד ילד לתוך העולם. עולם חדש, מוזר ומעניין. הוא חוקר אותו בהתפעלות, נוגע בכל דבר ומוכן לנסות כל חפץ, כל ישותו אומרת "עולם יפה הכר לי את עצמך!". אך שפתיו עדיין לא עשו היכרות עם המילה 'ייאוש'(אך אל דאגה הוא עוד ילמד אותה). הוא ינסה לעמוד על רגליו מאות ואלפי פעמים, הוא יי'פול ויקום, יעמוד ויי'פול, וחוזר חלילה, אך הוא ימשיך לנסות ללא הפסקה וללא צל של יי'אוש.

חוקרים בדקו ומצאו, שאדם צריך 40 שנה כדי לשחזר את הביטחון העצמי שהיה לו בעת לידתו. בבדיקתם טענו החוקרים, שאם כל אדם היה שומר על אישיותו כפי שהייתה ברגע לידתו, ללא ספק היה מוצא את עצמו ביום מן הימים בתור מנכ"ל חברה, או איש עסקים מצליח. ואנו היינו מוצאים עצמנו בעולם מוקף אנשים מוכשרים ומצליחים.

החוקרים הגיעו למסקנה שישנם תכונות מסוימות הגורמות ל-'ביטחון עצמי גבוה' של הילד. ומנו אצל כל ילד שנולד ארבע תכונות חזקות שכל אחת מהן קיימת בכל ילד בעוצמה הכי חזקה שאפשר להגיע. ואלו הם:

1.סקרנות- curiosity

2.שאפתנות- ambitiousness

3.תושייה- resourcefulness

4.אומץ- courage

הבה נבחן תכונות אלו, האם הן לא היו מביאות כל אחד מאיתנו לכל מקום שרק היה רוצה, שרק היה חולם...??? לו היה מציע לנו פרופסור ניתוח להשתלת התכונות הללו, היינו מוכנים לשלם הון עתק בעבורם. אם כן לאיפה נעלמו מעלות אלו? היכן הם? אך לפני מספר שנים מספרים לנו החוקרים שהם היו טמונים אצלנו בנפש, והנה באחת נעלמו?

נחזור ונעיין בתכונות המדוברות על שלביהן:

שלב ראשון- סקרנות:

ההורים לא נותנים לנפש הילד לחקור את עולמה, הילד רוצה לחשוף, לגעת ולהבין וההורים מציבים מעצורים. אולי לדעתם האוכל יותר חשוב מסקרנותו של הילד, אך בכך סקרנותו של הילד נפגעת!(הבנת החיים תלויה מאוד בתכונת הסקרנות)

שלב שני- שאפתנות:

הילד רוצה לקחת על עצמו משימות ואחריות, אך ההורים מונעים זאת. כמובן שהכול באצטלה של דאגה כנה ואהבה ללא גבולות, אך זאת על חשבון ה"שאפתנות" ה-כ"כ חשובה להצלחה בחיים.(היא הדוחפת לרעיונות יצירתיים)

שלב שלישי- תושייה:

הילד כבר מרגיש מוכן לחיים, הוא חש מצויד לכל האתגרים שהחיים יציבו לו. ומגיעים ההורים ולוקחים ממנו את הביטחון הזה בטענתם ש :"אתה לא מסוגל...אתה לא יכול..." ולבסוף שורת המחץ : "אתה עדיין צעיר"... הילד מאמין בעצמו, ובמקום לטפח ולהאמין בילד, (כמובן, עם בקרה מרחוק למקרה שהילד באמת לא יסתדר) הם לוקחים את ההזדמנות לא מאמינים והורסים.

שלב רביעי- אומץ:

הילד הפך לנער, והנער הפך לבחור אשר הספיק לעבור את כל משוכות החיים. (אני לא יודע איך, אבל נניח שעבר) ניצב הוא כעת למול אחת ההחלטות הקשות והמכריעות בחיים ומנסה להשמיע את קולו, אחרי הכול מדובר בו, בחייו, אך גם פה עוצרים אותו... "אתה לא מבין... אתה לא יודע... אתה צעיר מידי..."

הם לא עושים זאת בכוונה, אך הם עושים זאת. במקום לטפח ולשמור על התכונות המדהימות עימם נולד ילדם, הם עושים את השגיאה הנוראית שהורה יכול לעשות. כובלים את ידי ילדם.

כעת מגיע שלב ההחלטה, אנו אמורים לבחור את בן זוגנו אשר יהיה לצידינו לכל דבר ועניין. החלטה זו קריטית להמשך חיינו למשך שנים רבות, האם נהיה אנו אלו שיקבעו את גורלנו, או שמא גם הפעם יהיו אלו הורינו שיחליטו 'מה טוב בשבילינו'.

*האם גם כעת ניתן להורינו להתערב באופן חודרני?

*האם גם כעת ניתן להורינו להחליט את מה "שטוב בשבילינו"?

*האם גם כעת נשפיל את ראשינו ונאמר "אמא ואבא, אתם מבינים יותר טוב מאיתנו"?

לא! עד כאן!

ניווטתם אותנו לכל מקום שרציתם, לכל כיון שחפצתם, עכשיו אנו לוקחים את גורלנו בידינו. מעתה נלך להיכן שרצוננו האמיתי, הפנימי מוביל אותנו! לא עוד!!!

אם ניתן להורינו דריכה בהחלטותינו, הנזק הפעם יהיה הרבה יותר חמור. בן הזוג שאנו לוקחים רוצה אדם שעומד על דעותיו ועל רצונותיו, אדם עם כיוון, כיוון עצמאי ולא תלותי. אם ניתן להורינו להתערב קצת, זה עלול להגיע לכל מקום. החל בהחלטה למי להינשא, וכלה בבחירת הסיר בו בת זוגנו תבשל מרק בביתה הפרטי...

ההורים שלנו כמו כל אדם מבוגר מכילים בתוכם התניות-מונח פסיכולוגי המתייחס לקיבעון של אדם לצורת חשיבה מסוימת. ולכן כשהם יבואו לבחור את בן הזוג בעבורנו לא בהכרח שטובתנו האמיתית תעמוד נגד עיניהם, (לא שהם לא רוצים, הם לא מסוגלים) הם יראו, יבחנו ויבדקו את השידוך דרך השקפתם על החיים ולא דרך השקפותינו, דרך העיניים שלהם ולא דרך העיניים שלנו- כביכול הם עומדים להינשא ולא אנחנו...

אינני רוצה לחשוב אפילו על בחור/ה שהתחתן/ה כי ההורים רצו, כי ההורים חשבו, ולא כי הזוג בעצמו הבין שיש ביניהם איזו כימיה וקשר פוטנציאלי. נראה כי הדבר מופקע מכל הגיון ורציונל אפשרי.

זה לא יגמר בטקס החתונה, גם בהמשך החיים תמשיך ההתערבות בכל מה שקורה בין בני הזוג וישמעו לרוב משפטים כגון: "זה לא אמור להיות ככה... היא צריכה להתנהג אחרת... מה אתם עושים, זה לא נכון..." וכו'. א"א לחיות ככה, א"א לבנות ככה מערכת חדשה של חיים. עולם שבו אתה ובת זוגתך מחליטים.

בנישואין מטרתנו היא ליצור עולם חדש, עולם שבו אתה ובת זוגתך מחליטים לבד!! כל זה עלול להפוך לחלום בלהות, אלא אם כן נסביר להורינו בצורה מכובדת וברורה שאנו אוהבים אותם וזקוקים להם כהורים, אך לא כמקבלי ההחלטות שלנו.

אין ספק בכך שזו היא דאגתם כהורים, ולא מרוע, אולי מחוסר הבנה או חוסר ידיעה. כבודם הוא מחובותינו כיהודים, כהורים אשר דאגו לכל מחסורינו ללא גבולות, על כך אנו מחויבים להוקיר להם מעשים אלו למשך כל ימי חיינו, כל רגע, כל נשימה. אך אל נשכח את חובתנו לעצמנו. חובתנו כאנשים עצמאיים. להתפתח, לגדול ולהצליח.

אין במאמר זה מאומה נגד הורינו היקרים, אך יש בזה כדי לומר לנו, לצעירים שבינינו, אלו שיכולים עוד לעשות את השינוי, לקחת את מושכות החיים בידיהם ולומר להוריהם : "אנו אוהבים, אנו מוקירים, אנו מכבדים מאוד מאוד!-אך אנו רוצים את חיינו בחזרה, אנו רוצים לחזור ולשלוט בהם, לנהל אותם על פי השקפותינו".

"על כן יעזוב איש את אביו ואימו ודבק באשתו". למה? ל - מ - ה ?

על מנת לבנות מערכת חדשה-אמיתית בחיים צריך להיפרד, להתנתק ו... להתמודד.
ישנה בדיחה ידועה על אדם שמקבל מכתב פיטורים מהבוס והלה אומר לו: "כשדלת אחת נפתחת דלת שנייה נסגרת"...
ואני סבור- כי על מנת לפתוח דלת לחיים חדשים, מאתגרים ומלאי חוויות מעניינות, צריך לסגור דלת אחת כדי שהשנייה תיפתח.



תגובות הגולשים:

כותבים נבחרים:

הרב שמחה כהן שליט"א

כל הכותבים:

הצג הכל