הכינו תזכורת לשעה שתכננתם לסיים, כך תרטטו לסיים בזמן, מבלי להגניב מבטים (בלתי?) נראים בשעונכם
(מערכת)
נישואין צריכים לימוד
מאת: הרב שמחה כהן שליט"א
תאריך הכנסה: 22/07/2008

כאשר מדברים על הנושא של הדרכה והכנה לחיי נישואין ניתן לשמוע דעה המביעה תמיהה, מדוע צריך היום מדריכי חתנים ומדריכות כלות, הרי בעבר כל זה לא היה והמשפחות היו טובות יותר... הצד האחר יאמר, שאולי כדאי שגם אנשים מבוגרים, שהם כבר בעלי משפחות זה שנים רבות, ילמדו את הנישואין. המתנגדים והספקנים טוענים, כי עם ישראל לדורותיו התנהל היטב ללא אוניברסיטה לחיי נישואין. אדרבה, ריבוי המטפלים, יוצר לפי גישה זו, את האפשרות לפתוח בעיות שכלל לא היו נפתחות לולא הגיעו למצב של טיפול, ואז נפתחים גם פצעים וכשהם פתוחים הם גם מזדהמים. נוצרת מתיחות בבית והזעקה עולה עד לב השמים. המחייבים מנמקים את טיעונם, בכך שאין סיבה, שלימוד הנישואין יהיה שונה מהוראה. וכשם שאין אנו מסכימים שאת בתנו תלמד מורה שאין לה תעודת הוראה ועברה הכשרה לכך, כך לא נפקיד את ילדנו בידי הורה שאין לו תעודת הורה, זאת אומרת בידי עצמנו.

כאשר הבת עברה את בית הספר, יודעת כל אימא להצביע על מורות שהיו טובות יותר וטובות פחות. הקטלוג של מורות פחות טובות, אין מקורו רק בביקורת על אישיותה של המורה או הערות על כישרונותיה והידיעות שבצקלונה, אלא על רמת ההשקעה שהמורה השקיעה בהכנת השיעורים שהיא מוסרת, בלימוד החומר, בהשקעת מחשבה כיצד להגיש אותו, וכמו כן במחשבה על צורת ההגשה הנכונה בפני התלמידים. יהיה זה מוגזם, אם רק בגלל שאין רגילים כן, לדרוש מהורים, שכל אחד מהם, לפני שהוא מקים בשעה טובה את משפחתו, או לפני הולדת ילדו הראשון, ילך ללמוד הורות או להיות תלמיד בבית ספר לנישואין. אבל כל משגיח בישיבה, יכול לזהות על פי התנהגות התלמיד האם הוריו ידעו לחנך אותו, ואם ידעו לנהל חיי משפחה תקינים וטובים, או שלא הייתה להם כל הכשרה או הכנה כיצד לנהל את ביתם ולחנך את בנם. ניתן גם לראות ולזהות זאת בגיל צעיר מאוד: אפילו גננת שיש לה רגישות וכושר אבחנה, יכולה לזהות בהתנהגות הילד, לא רק מה יש לו באופן טבעי, מלידה, אלא גם כיצד הוריו הדריכו אותו, ניתן לראות ילד שחונך עם שלל טעויות אומללות שנעשו בחינוכו כמובן ללא כוונה רעה, וכיצד נעשו טעויות קשות ומיותרות בקשר הזוגי של ההורים, וכמובן להיפך. גננת ומורה בעלת עין חדה והבנה מושכלת, עשויה לזהות היטב איזה ילד גדל באווירה נכונה, וחונך בידי הורים שידעו כיצד לטפל בו, וכיצד לנהל את ביתם. ברור לכל מי שאופה עוגה, שלא די רק בידע כמות החומרים שצריך להכניס לעוגה, אלא גם ובעיקר צריך לדעת את סדר ואופן שילובם שיכריע בתוצאות, ויקבע האם העוגה תהיה טעימה, או אפילו כלל לא אכילה.
מובן לכל אימא ואבא, שכאשר חסר במזון של הילד ויטמין מסוים אחד בלבד, הדבר עשוי לגרום לנזקים בלתי הפיכים בהתפתחותו, ומבינים ברפואה יודעים לומר כי לא אחת את הנזקים שנובעים מחסר באותו הויטמין הקטן, ניתן יהיה לזהות רק כעבור שנים רבות, אולי רק באחרית ימיו של אותו הילד. הדבר נכון בויטמינים אך עוד יותר בחיים עצמם.
גדול המחנכים, רבי יצחק הוטנר אומר, כי הקדוש ברוך הוא נטל מההורים את הבחירה האם לטפל בילדים ולדאוג למחסורם הגשמי ואיך, את זאת טבע בנפשם של ההורים כצורך. לעומת זאת, הוא השאיר להם את הבחירה לגבי טיפול בנפשו של הילד. נוכל לראות הורים שנראים מסורים: הם נותנים לילד שלוש ארוחות ביום, חטיפים בין הארוחות, ובצמוד בקבוק ובו משקה צמוד לפיו. מיטתו תהיה סדורה, חדרו יהיה נאה, ידאגו שאוויר יכנס לחדר, שהתאורה תהיה מספקת, לבושו יהיה תואם את מזג האוויר. לעומת זאת צריכים אותם ההורים לשאול את עצמם, האם הם משקיעים השקעה מקבילה, בבניית נפשו של אותו ילד שהם משקיעים כל כך הרבה בטיפוחו הגשמי. האבא או האימא, צריכים לשאול את עצמם, עד כמה במקביל למאמץ הרב המושקע בהכנת מזונו של הילד, שהוא יהיה טעים ומזין, הם משקיעים בטיפוח נפשו, האם כמות המחמאות שההורה נותן לילד מתקרבות לכמות הארוחות, ולהשקעות הגשמיות האחרות.
הורה צריך לשאול את עצמו את שאלות אלו כיוון שהדחף לתת לילד אוכל הוא טבעי, ולא עובר דרך מחשבת השכל. לעומת זאת, על הדרכים לספק את הצרכים הנפשיים לא תמיד השכל יודע להדריך מה לעשות ואיך לספק או שבכלל אינו יודע שצריך לספק. ומה עוד, שהתמורות העוברות על ילד בשנות גדילתו, מצריכות ידע והבנה מיוחדת לגיל, ורגישות רבה להבנת הנפש הרכה של הילד, שמתחילה להתאזרח בעולם.
כל חברה כלכלית שרוצה להשתלב בשוק ולהיכנס למעגל הצריכה, לומדת כיצד לשווק את מוצריה, ואינה משאירה את הכול לכשרון שנרכש מלידה. אנשיה לומדים בדקדקנות מה מושך את הקונים, מה משפיע על החלטתם, ולעומת זאת, מה עשוי ליצור בליבם מעצור שיביא להחלטה שלילית שלא לרכוש את המוצר. אנשים רבים במערכת הכלכלית והחברתית, לומדים כיצד לשווק את עצמם ואיך ליצור ידידות וסימפטיה עם לקוחותיהם, למעשה כולנו עסוקים בשיווק. כל שני אנשים שנפגשים ברחוב ומתחילים לשוחח, כל אחד מהם עסוק בשיווק עצמו לזולת. עובדה היא שבמפגש ראשוני זה, כל אחד נחמד מאד, חינני, מלא ידידות ומחייך. אין זה משחק של שקר, כפי שמישהו עשוי לחשוב, אלא טבע אנושי שטבע הבורא באדם, ליצור ידידות.
הבה וניקח בכוונה דוגמאות פעוטות מאד. למשל, של אדם הפוגש את חברו ברחוב ואומר לו שלום. אם הוא יזכיר את שמו של החבר שפגש, למשל "שלום ר' יענק'ל", עצם הזכרת השם של הזולת, כותב הרב דסלר, יוצרת ידידות בין השניים. הרי זה ברור שמלמד שילך ברחוב, ויגיד שלום לתלמידיו, אם הוא יזכיר את שמו של כל תלמיד, התלמידים יחושו כי הוא אוהב אותם, וישיבו לו חיבה, ואף הערצה. בדומה לכך, גם אדם המגיע הביתה. הוא יכול להסתפק באמירת שלום. אבל אם הוא יאמר "שלום אימא", או אם האם תאמר "שלום אבא". הרי תוספת היחס במילה "אבא" או "אימא" שהוצמדה ל"שלום", עשויה להוסיף לאווירה החיובית בבית. או למשל המלצה פעוטה נוספת. כאשר מלמד מסביר לתלמידים דינים של גוזל ונגזל (או מלוה ולווה), הרי מוסכם על הכול שכאשר הוא מזכיר שמות של תלמידים, לא יהיה זה נכון שיזכיר שם של גזלן, כשמו של אחד הילדים בכיתה, אלא ישתמש בשם שאין כמותו בכיתה. לעומת זאת, אם המלמד מזכיר למשל מלווה ולווה, ואומר כי דוד הלווה כסף לאדם מסוים, ודוד הוא אחד התלמידים, כמובן שבליבו פנימה דוד יהיה מאד מרוצה, ובכך יתחבר בעוד נימה למלמד. יש גם הבדל אם המלמד יכנס לחיידר במאור פנים או בפנים קודרות משום שהוא בסך הכול עייף, אל יתפלא אם כן אם הילדים גם הם מפהקים מפעם לפעם.
אלו כמובן דוגמאות פעוטות, אבל אם נצרף להם עוד עשר דוגמאות מסוג זה, שהמלמד בחיידר יכול לעשות, הרי ביישום המלצות הקטנות הוא עשוי להשיג מהפיכה שלמה ובלתי צפויה. צריך להבין שמכיוון שבחיידר הדוגמאות שהבאנו, מוכפלות דבר יום ביומו בעשרות מצבים נוספים, הרי כאן טמון המפתח להצלחה או לכישלון. וכל זה, מכיוון שגם מלמד שיודע להסביר מצוין, עשוי לפגוע בתלמידיו ללא מודעות, וכמובן מבלי כוונה לכך. השינוי, לכאורה הפעוט, אינו יכול להגיע לבד. המלמד צריך ללמוד אותו: הוא צריך ללמוד כיצד להסתכל על כל התלמידים, איך לחייך אליהם, איך להתחיל שיעור. כל זה צריך לימוד. ברור אם כן, שגם בחיי משפחה הדבר דומה. יכולים בעל ואישה להגיע לנישואין עם הכוונות הטובות ביותר, גם כלפי הבית שהם מתכוונים להקים, וגם האחד כלפי השני. הם יכולים להגיע אל הבית שיקימו עם נכונות רבה מאד להעניק, לסייע ולתמוך. אבל אם לא ילמדו איך לעשות זאת, הרי יהיה הדבר דומה לאותה עוגה שנאפתה מהחומרים היקרים והמשובחים ביותר המצויים, אבל כיוון שהיא לא נאפתה בסדר הנכון, ועל פי מתכון מוכן מראש, הרי התוצאה תהיה כושלת ביותר. אך בהבדל מעוגה שאפשר לאפות במקומה מאפה אחר, בהפסד כספי קל, הרי השריטות הבלתי נראות לעין כל, נשארות טמונות בנפשו של בן המשפחה או בן הזוג, והשריטות שהצטברו בסופו של דבר הופכות לצלקת רחבה, שנותנת את אותותיה באווירה השוררת במשפחה. היא יוצרת מתח מיותר, מעכירה את חיי הילדים, ובסופו של דבר פוגמת בתפקודם בחברה, בכיתה, ומאוחר יותר בישיבה, ואף במשפחות שהם יקימו וכך מונחלת התנהגות לא נכונה שמקורה בחוסר ידע, מדור לדור.
ניתן לומר בוודאות, כי צורך הלמידה בנישואין, גדול יותר מאשר של המלמד בחיידר. זאת משום שבדרך הטבע, אדם מנסה להתנהג לחבריו, על פי מה שהוא למד על עצמו. וכאשר הוא מזהה צורך שיש לו, קל לו יותר להבין את הצורך של הזולת. הדבר שונה לחלוטין בקשר שבתוך המשפחה כיוון שאיש ואישה, כותב המהר"ל, שונים לחלוטין זה מזה, ומדרך הטבע לא יכול להיות שיסתדרו זה עם זה, אלא אם כן הקב"ה עליו נאמר "מושיב יחידים ביתה", יתערב. לכן איננו יודעים "טבעית", מה מצפה בן הזוג שלנו, כי הוא שונה מאתנו במהות החשיבה. הקב"ה, ה"מושיב יחידים ביתה", משאיר לנו שטח נרחב מאד לעבודה עצמית, לקניית ידע, לצבירת ניסיון. וחכם כידוע לומד מניסיונם של אחרים, במקום מכישלונות רבים שלו.
יתר על כן, ההבנה שצריך ללמוד כיצד מקימים משפחה וכיצד מנהלים ומפעילים אותה, אינה רק מניעה בפני תקלות. הניסיון של מדריכי ומנחי נישואין מלמד, כי הסיוע שהם נתנו בלמידה לקראת הנישואין או בתוכם, לא רק שיפר את המערכת המשפחתית שהוקמה, אלא גם הביא אותה לפסגות שגרמו אושר לכל בני המשפחה, והתוצאות ניכרו היטב בילדים שנולדו בבית זה, שממש ניבנה מחדש. ואין זה פלא להיווכח בהצלחה ובשיפור, שהרי אין בני הזוג רוצים לגרום עגמת נפש לזולת, בוודאי לבן הזוג. זאת לא רק כערך עליון, אלא משום שהם יודעים היטב, כי כל מצוקה שהם יוצרים לבן הזוג חוזרת אליהם, כבומראנג. ממש כשם שכל הטבה לבן הזוג חוזרת אליהם. ואכן די באינטרס הזה כדי לרצות להיטיב לזולת, ובוודאי שלא לפגוע בו.
הטעות החברתית שחוסמת את האנשים מללמוד לימוד מסודר את נושא הנישואין והקמת המשפחה, נובעת מהבנה שגויה, כי מי שלומד נישואין הדבר מוכיח כי משהו פגום אצלו ולא תקין. שהרי הוא לומד את מה שאחרים כביכול "יודעים לבד". אך דווקא האנשים הרציניים, שכשם שהם רציניים בהתייחסות לכל דבר בחייהם, כך הם רציניים גם בהתייחסות למשפחתם, ומשקיעים תשומת לב ולמידה כיצד ניתן לשפר מדי יום ביומו, את המערכת המשפחתית, ומבינים כי היא צריכה לימוד, ולימודה חשוב כמו לימודים אחרים שלהם. וכי ניהול נכון של הבית הוא גופי תורה, כולל קיום "למען אשר יצווה את בניו", שהוא תכלית קיום עם ישראל.
נכון גם שכל אחד מבני המשפחה, היה יודע להגדיר נכון את צרכיו, ולאחר מכן להציג אותם בפני זולתו, בצורה שתעורר פתיחות להקשיב. אף על פי שכל אדם בטוח שהוא מכיר את עצמו לפרטי פרטים, הוא יכול להיווכח שכאשר הוא קורא מאמר או ספר העוסק בכוחות הנפש, מתגלים לו עוד הרבה מאד זוויות שאולי הוא חש אותם אבל לא יכול עד עתה להגדיר אותם, וכתוצאה מכך, הוא לא יכול היה להעביר אותם לזולתו. לימוד נושא המשפחה עשוי לעזור לו בשלב הראשון להגדיר את הדברים שהוא חש, ובשלב השני, כיצד להעביר אותם לזולתו ובצורה שתתקבל באופן הנכון, לא כתלונות, ולא כביקורת, אלא כצורך שישפר את חיי המשפחה.
כדי שמהלך של למידה אכן יביא את התוצאות המקוות, כדאי, אך לא מותנה, שגם בן הזוג ילמד איך להקשיב נכון ולהבין שבן זוגו המבקש לשנות דבר מה או לקבל משהו, אינו מתכוון להצביע על משהו שלילי בהתנהגות, אלא מטיל אלומת אור על בעיה שמטרידה אותו. אם הלמידה תהיה משותפת התוצאה יכולה להיות דרמאטית, אבל גם למידה של הנישואין על ידי אחד מבני הזוג עשויה להביא תפנית.

תגובות הגולשים:

כותבים נבחרים:

הרב שמחה כהן שליט"א

כל הכותבים:

הצג הכל