אל תנסה להיות מי שאינך כי על הכל תאלץ לתת דין וחשבון
(מערכת)

קטגוריות

חפש לפי כותב

כתבתי גם:

סיפור מהחיים

סיפור ליל שבועות

מאת: חיים

1897 גולשים קראו כבר את היצירה.

סיפור ליל שבועות 
עוד כאלו לילות...

בדממת השחר המפציע, שבה וניקרה בו השאלה.

זו לא הייתה שאלה קשה או משמעותית במיוחד. אך כמו כל הדברים הגדולים בחיים, שמתחילים מדבר קטן, גם כאן לא היה שום יוצא מן הכלל. וכך, באשמורה האחרונה של ליל שבועות, מצא את עצמו חיים, הבחור החשוב ביותר בישיבת 'עץ התורה', בוהה בחושך המתפוגג, וחושב על שאלות שבחורים רגילים לא חושבים.

מצד שני, הוא מעולם לא היה בחור רגיל.

---

הוא לא זוכר מתי אי-פעם התרגש ככה. עד כדי כך, שהרוק נעלם, וגוש מעצבן, שלא הצליח להגדיר אותו בשם, התנחל לו בגרון. אני נראה מטופש, ללא ספק. עומד בפתח, משפיל מבט נבוך. ומה הפלא? אבא שלה תקוע מולו, שולח מבטי רנטגן מטרידים המטיילים בנחת על פניו. 'למה היא לא פתחה לי?' זה כל מה שהצליח לחשוב באותו הרגע.

הוא לגם מהמיץ הצונן, נדמה לו שזה היה לימונדה, אבל לא היה בטוח במאת האחוזים. היא ישבה בכורסא ממול, ממוללת בידה חוטים פרומים שפיארו את הכורסא בת עשרות השנים.

"כמה אחים יש לך?" שאל, וחיוך מעודן נמרח בשפתיו. "מה אבא שלך עושה? מה אימא שלך?" המושבים היו רכים מאוד, וכלים מצוחצחים בהקו מהוויטרינה שנשקפה מאחורי גבה. דחף מציק דחק בו לשלב רגליים ולהתרווח יותר. הוא גבר עליו והתיישר בהבעה קשובה, למרות שאת התשובות לשאלות האלו ידע מתוך שינה. האבא ר"מ בישיבה קטנה, אימא עקרת בית, שבעה ילדים במשפחה. היא נערת סמינר, האחרונה במשפחה. שתיקה של מבוכה, ושוב שאלות. מצידו. מצידה בעיקר חיוך ביישני ועיניים מעריצות. רק כעבור עשרים דקות מקוטעות, עלתה השיחה על גל רציף. הם רכבו עליו עד שאביה שלח פרצוף מזוקן ולא מרוצה פנימה. הוא התקדם שני צעדים, רומס שטיח עדין שנפרס על רצפת הסלון.

"מתי הרכבת האחרונה שלך?" שאל. "שלא תפספס".
חיים הרים את זרועו והעיף מבט בשעון 'קסיו' שחור ומתפורר. "הו, באמת מאוד מאוחר", אמר. היא דמיינה באותו רגע את שעון הזהב שתקנה לו, והוא התרומם מתוך הספה שהטביעה חלק מצורתו בבד הריפוד, מיישר את מכנסיו, ומתכונן לצאת. היא אמרה להתראות, והוא הנהן בראש, נזהר מלהתחייב, אבל שחרר חיוך.

בחוץ, כשרוח חיפאית ספוגה בלחות ליטפה את פניו, חשב למה בעצם לא. ולכן אמר כן לשדכנית, שהתקשרה לפחות עשר פעמים. ואחר כך היו פגישה שנייה, ושלישית, ורביעית, וחמישית, וצלחת נשברה וכולם היו מאושרים, עד שהתברר שלאבא המזוקן יש רק שלושים אלף דולר לתת. והרי השדכנית אמרה בהתחלה, שהם נותנים דירה, אם לא בירושלים אז לפחות בפרויקט!

הם הפכו לשועלי קרב מנוסים, ההורים. התקשחו וניסו, זה מתגונן וזה נסחט, ליישר את ההדורים. אלא שהיו שם יותר מדי קפלים. ובשעת צהריים אחת, קודח משמש קיצית ונוטף זיעה ממצח רחב, שב חיים מהישיבה, כדי לשמוע מאמו שזהו. אין חתונה.

חיים נעץ באמו מבט המום. היו אמנם דיבורים על אפשרות כזו, אבל דיבורים...

"זה בלתי אפשרי", אמר מצומרר. "אנחנו לא יכולים לעשות זאת".

"אנחנו גם לא יכולים לתת לך דירה", הסבירה לו אמו. "וגם הם לא יכולים. השידוך הזה היה טעות אחת גדולה, וחבל להתעקש על טעויות".

"אבל", נימה של תקווה נמדדה בקול הצעיר, "אפשר לקחת משכנתא, יש עוד דרכים לבנות בית".

אמו, חצי פולניה, חצי לא ברור, לחששה משהו שנשמע כמו: 'לאחד כמוך מגיע הרבה יותר'.

וחיים היה בן טוב, יותר מדי טוב, וצייתן.

יותר הם לא דיברו על זה.

היום בבוקר הוא ראה אותה, בבני ברק. שומר על עיניו ונקי מחשבה, הוא לא הביט יותר מדי, אבל זאת הייתה היא. בטוח. למרות שנפגש מאז עם הרבה בנות, ולמרות שנקשר אליה אך במעט, קשר שהלך ודהה עם הזמן, היה קשה לו. והיה קשה יותר לראות את המבע המזעזע שזעק מהעיניים, ברגע שראשה הורם והיא זיהתה אותו.

אמת. לפעמים היה חושב על הרגשות שבהם פגע, ולפעמים האשים את האבא הקמצן. אבל אלו היו מחשבות, ומחשבות נעלמות היכן שהוא בין לילה אפל למשנהו.
לא הלילה.

ליל שבועות, חיים ספון כולו בתוך הגמרא, ללא חברותא. הפעם הוא חפץ בבדידות, באמת של הלבד. להתעמק בלימוד מרגיע ולשכוח מהכול. נעימה ערבה זומזמה בחלל, עיניו נקברו באותיות השחורות והעתיקות.

'העשירים היו מביאים את ביכוריהם בקלתות של זהב, ועניים בנצרים של קנים. לעשירים היו מחזירים, לעניים לא. כותב הברטנורא: בתר עניא אזלא עניותא'. 'בתר עניא אזלא עניותא'.

המשפט נלכד במוחו והתפוצץ. אחרי העני – הולכת העניות. אל תחשוב על זה, אבל הוא חשב. ואולי ה' אוהב אותם יותר - התגנב למוחו הרהור מהפכני - כי הם נותנים עוד בעבורו, עוד סל קלוע מקנים ירקרקים, סל שעמלו עליו בלב ספוג אהבה והניחו בתוכו תאנים וענבים, מביכורי חלקת שדה זעירה שקיבלו בירושה מאבא קשיש ושמח בחלקו. ואולי ה' קרוב אליהם, כי כשהבת הקטנה יושבת בבית, מתבלה ומזדקנת, לבך נשבר ודמעות עוטפות את לחייה ואת לחייך.

שברי מחשבתו עפו למרחוק.

וכי אני יכול לקחת על עצמי את הדמעות שלה? את הדמעות שלו? וכי יש לי זכות לבטל שידוך רק בגלל שהוריה חיתנו שישה ילדים ושקועים עד הצוואר בחובות עתק? הרי ה' זן מביצי כינים ועד קרני ראמים. הכול מושגח, הכול מכוון. היכן נעלמה, בקלחת העשרים אלף דולר פחות ועשרים אלף יותר, אותה אמונה. "כדי שתוכל לשבת וללמוד בשקט אחרי החתונה", אמר לו אבא. והוא דמם, למרות ואולי בגלל שראה למול עיניו את דוד, שקיבל דירה בירושלים, ורודף אחרי כסף כדי לשלם את הארנונה. ואת שמוליק שלא קיבל הרבה, אבל חי היטב. כי מישהו אחר קובע, ולא אנחנו. ובכלל, מדרשים לאין ספור התערבלו בתוכו, כי הנושא אישה לשם ממון סופו שנצרך לאחרים. חודש נכנס וחודש יוצא, והממון כלה. וכל הנושא אישה לשם ממון אינו רואה יום טוב עימה, ובניו יהיו בנים שאינם מהוגנים, ואילו הטהור וזך הלב אשר ייעשה לשם שמים סוף שיוציא בנים המושיעים את ישראל בעת צרתם, כמשה ואהרון.

וכשכדור אש ריחף לאיטו מעל קו אופק מכחיל, וזעקת שמע ישראל אדירה פרצה מפיות עשרות הבחורים, קידש חיים את עצמו לאחר לילה קדוש. ובסוף תפילת עמידה, ביקש מחילה על שגרם לדמעות של בת ישראל טהורה, ליזול. והוסיף סליחה מראש, על הפרצוף הנרגן שיהיה לאימו מחר, בגללו.

---

הם נהגו לקנות אחד לשני מתנה בכל יום שישי, לכבוד שבת. משהו קטן, סמלי. חיים היה בעל מוח יצירתי מאז ומתמיד, ומצא בקלות רעיונות חדשים. היא, לעומתו, הסתבכה בכל סוף שבוע מחדש, ושברה את הראש מה לקנות.

ביום שישי האחרון, לא עלה במוחה שום רעיון. כי הכלל הבלתי כתוב קבע, שאסור לחזור על מתנה פעמיים. לכן פסעה ברחוב הלוהט, מתלבטת וקולטת כבדרך אגב, שובל של אנשים שהמתין בתור, סמוך לדוכן לוטו. עשרה מיליון, בישרה מודעה זוהרת וניצוץ קטן של נחת חלף בעיניה הצעירות. זה אומנם לא מתאים לשבת, אבל זה מקורי ונחמד. והיא נעמדה לה בשולי התור.

היו ששה זוכים בפרס הגדול. ואחרי תשלום המיסים יצא להם משהו, קצת יותר ממיליון שקל.

"זה בשביל הדירה שאבא שלי הבטיח", אמרה לו וצחקה באושר.

ומה שהוא השיב לה, היא לא תשכח לעולם.

"אני לא צריך את זה!" אישוניו נלכדו באישוניה, תווי פניו כנים וברורים, "קיבלתי ממנו משהו, הרבה הרבה יותר טוב!"

וכך בזכות אותו ליל שבועות קדוש, הגיעו לעולם עשרה צאצאים חייכנים ושובבים, ששה מהם בנות. וכל השישה יתנו כנראה, דירות. או ש...

יהיו עוד כאלו לילות.

תגובות הגולשים:

כתוב יפה...

shani -- 24/07/2012

אבל זה נושא כואב..אלוקים לא אוהב אתזה.!!!.ואפשר לחשוב שהכל תלוי בכמה ילדים יש להורים לחתן או כמה הם חיתנו כי המציאות היא שכולם נחנקים בלי כסף..ומה הרעיון?"בשביל שתוכל לשבת וללמוד בשקט?" ומה עם אבא שלך? ?כן זה שדואג שאתה תלמד בשקט?הוא בעצמו לומד בשקט??! אני יודעת שזה רק סיפור..אבל זה חלק מהחיים שלנו..לא משנה בסוף אם זוכים בפייס או לא...זה לא שאני לא מבינה..אני יכולה להבין אתזה. ואני יכולה לא להבין בכלל בטח לא שידוך שיורד פגישה חמישית לאחר אירוסין בגלל כ ס ף...!!! "עורו ישנים משנתכם.."!!!

טווווב!!!

מירי3 -- 01/09/2011

אהבתי

בתי -- 02/02/2009