עת לומר שלום :(
לצערנו אנו נאלצים לסיים את הפעילות לעת עתה
מקווים להתראות בהזדמנויות נוספות
עצה של סבתא- לקחת רק מכוערת, למה? פשוט מאד! יופי זה דבר שעובר, כיעור, נשאר לנצח!
(מערכת)

קטגוריות

חפש לפי כותב

כתבתי גם:

סיפור בהמשכים (3 פרקים)

כנגד כל הסיכויים

מאת: משה

3082 גולשים קראו כבר את היצירה.

כנגד כל הסיכויים בואי כלה שבת מלכתא

בואי כלה שבת מלכתא

שבת 'זכור', עם כל החבר'ה בישיבה,

איך אפשר בכלל לשכוח?

לא, אין כוונתי למצווה החשובה שכולנו מכירים,

נשים וגברים כאחד, מכל עיסוקם מתפנים,

לשמוע קול קריאה בתורה, ללא פספוס אף הברה.
mso-fareast-font-family:"Times New Roman"">


אלא, שבת בה הבזיקו לי תמונות בהבזקים,

תמונות שנחרטו בזיכרוני בכאבים,

סעודת ליל שבת, באמצע דברי הרב, 

עולה בי געגוע, רגש נעים שבליבי נצרב.


[הזיכרון]

היה זה בערב שבת קודש,

שבת ישיבה בתקופת תמוז,

שלושת השבועות, בין המצרים.

כשכל יום מחזק ומקרב אותך להשי"ת,

ובשבת קודש יורדת נשמה יתרה,

ומוסיפה נופך של שמחה והארה.


כניסת שבת, או-טו-טו שקיעה,

מתפלל מנחה בישיבה הנמצאת ליד,

לא הישיבה בה אני לומד- "לב לדעת"

אלא הזו שקרובה יותר ל'מעונות'.


בד"כ אחרי מנחה, ממהר לישיבה שלי לקבל פני המלכה,

אך משהו הותיר בי טעם של עוד,

תישאר, אל תלך, עוד רגע וזה בא... 

והנה, מופיע חבר ילדות שאיתו גדלתי עד התיכונית,

בלי להתכונן, מגיע חיבוק שמוחק כמה שנים,

והחזיר אותנו לאותה תקופה, "אחחח, איזה אח!"


קבלת שבת "קרליבך", ומיד השיעור מפי ראש הישיבה.

הנשמה ממש חוגגת, מעין עולם הבא!

סוף התפילה, חיבוק נוסף של "שבת שלום".

ואז מגיע הרגע אותו כל רווק מייחל לחוות,

לראות את האישה שמגיעה הישר מסלון הכלות (עזרת הנשים).

בישיבות ההסדר המראה ממש מלבב,

החיוך של הזוגות הנשואים, עם המבט האוהב...

עוד נופך של שמחה מוסיפה העגלה,

ואם כרגע, כזו עוד אין:

'בעגלא, (או) בזמן קריב [היריון]- ואימרו אמן!'

   

עובר אנשים, יורד מדרגות, 

ולפתע היא הופיעה מצד ימין,

מהפנטת, מחכה, עמדה היא רחוק,

לא מספיק רחוק בכדי שיתלכדו המבטים.

היה זה נראה כמו נצח... עד שהפסקנו בו-זמנית!

נשמתי נעתקה, למראה הנסיכה שמולי עמדה.

היא עם חברתה, כמחפשת מתקדמת לאיטהּ.

בלעדיה לא יכולתי להמשיך, אז התעכבתי עוד טיפה.


המרחק מצטמצם, מנסה את קולהּ לזהות בתוך ההמון,

היא עדיין מאחוריי, זיהיתי! קולהּ העדין כטל חרמון:

"אוף, איך נגיע לישיבה?" פנתה לחברתה

הייתה השאלה כאילו מופנית אליי. הסתובבתי.



"שבת שלום!" ניגש בחיוך,

"אתן צריכות להגיע לישיבת "לב לדעת"?" שואל,

"כן," מופתעת "אתה מכיר את הדרך?" בעיניים מוארות שאלה.

"האמת שאני גם הולך לכיוון, אז אשמח ללוות אתכן, אם..." ניסיתי לסיים.

"וואו, איזה יופי, באמת תודה רבה" אמרו מחליפות מבטים, מחוייכות.



מי היה מאמין, מהלך כזה עליון, השגחה כ"כ צמודה.

ממבטים כ"כ ברורים, ליבי מיהר לה' לומר 'תודה!'


"מה לכן ולישיבה?" שואל ומנסה שיחה לפתח,

"חברה שלנו מהמדרשה, החליטה להתפלל שם, אנחנו הולכות אותה לאסוף."


משום מה היא הייתה מוכרת לי מהיכן שהוא,

עוד לא הספקתי לעכל מהיכן, והיא הקדימה אותי ושאלה:

"אתה לומד שם בישיבה? בטח מכיר את עזרא, נכון?"

"אההה," נפל לי האסימון,

"זהו זה!!! עכשיו אני מבין מאיפה את כ"כ מוכרת לי..." עניתי.

"אבל רגע, למה את בשדרות בכלל? אחותך צריכה ללדת כל רגע, לא?" שאלתי.


מלכה הייתה אחותה הצעירה של חני, 

אשתו של החבר הכי טוב שלי, עזרא!

חני ועזרא התכוננו ללדת באותה שבת,

מה שלבסוף נדחה בעוד שבוע.



"נכון, אחותי אצלנו בבית מחכה ללידה." ענתה מלכה

"ואני עושה כאן שבת במדרשה,"

"אולי אפילו השבת האחרונה השנה." סיימה.

"מה זאת אומרת 'שבת אחרונה'?" הסתקרנתי.

"אני מתחילה ללמוד לימודים אקדמיים בעזרת ה', אחרי החגים" השיבה.

"מה, באמת? איזה יופי!"

"ורגע, את מתכוונת ללמוד במדרשה בתכנית אלול?" שאלתי

"לצערי לא, למדתי שנה במדרשה, ושילבתי שירות לאומי" השיבה בענווה,

"הלוואי שיכולתי להמשיך עוד, אבל... אתה יודע..." אמרה במבט מתנצל.


לא ידעתי את נפשי, מה קרה שפתאום בן רגע,

מרווק שעד היום חיפש את בחירת ליבו ע"י שידוכים מלאכותיים,

מוצא אני את עצמי בפגישה, שהקב"ה סידר, ממש בשידור חי.

טוב, לא בדיוק פגישה. מתוקף העובדה שהחברה שלה לידהּ.


בכל אופן, כך המשיכה הליכה של 10 דקות כמו נצח.

החיוכים היו הדדיים, המבטים ביישניים,

השאלות היו מעניינות, והתשובות אפילו עוד יותר...

דבר אחד היה קצת לא נעים,

זה שהחברה שלה, הייתה פחות בעניינים,

כמובן שגם אליה התייחסנו,

אך היא 'החזיקה את הנר' כאילו בשבילנו.


אך מהרה הגענו לישיבתי.

לכיוון העַזָרה את הבנות הפניתי.

לא רצינו שזה ייגמר,

ועוד כל כך מהר. 

נפרדנו במבט מחמיא ומייחל,

ו"שבת שלום" מתבייש ומתנצל.



מיד בסיום הדרשה מיהרתי לצאת, רק עוד מבט אחד לחטוף,

אך מה חבל, לא הייתה היא שם, ולי נותר רק זיכרון לעטוף...

(מתוך 3 פרקים)

תגובות הגולשים:

נחמד..

לאלי48 -- 05/03/2013

אבל למה בחרוזים..??...
זה שיר או סיפור???

נהניתי לקרוא!

שירי 55 -- 04/03/2013

יפה

אריסה1 -- 04/03/2013

ממש יפה

חמוד לגמרי!!!

ציקבערית -- 04/03/2013

מרענן לקרוא על סוג כזה... ועוד בחרוזים...
יפה יפה!!