אל תדבר כל הזמן על עצמך ועל תרומותיך למין האנושי, ספר בכנות מה מעניין אותך.
(מערכת)

קטגוריות

חפש לפי כותב

כתבתי גם:

קטע

לעלות בהר האלוקים

מאת: חירות

1620 גולשים קראו כבר את היצירה.

לעלות בהר האלוקים לעלות בהר האלוקים

לעלות בהר האלוקים

בס"ד

ר"ח ניסן תשע"א.

לעלות בהר האלוקים.

אני עולה למעלה, במעלה ההר המחוספס, המשופשף והמחודד כ"כ.

בתחילה, אני עולה כי אני רוצה לעלות, כי כולם עולים וזה מה שעושים עכשיו... אני לוקח אוויר ומישיר מבט אל ההר הזה.

מטפס. בתחילה זה נראה קל, יש לי נקודות אחיזה וגם הבסיס עדיין יציב. בטוח ולא מאכזב.

הדופק שלי מתחיל לעלות. 'לא נורא, אני מרגיע שם, ככה זה כשמתאמצים... זה טבעי וחוץ מזה כל צעד קדימה מקדם אותי אל המטרה שלי וחוץ חוץ מזה... זה מה שכולם עושים עכשיו.'

לא טוב לי עם חריגויות.

אז בגלל שלא טוב לי עם חריגויות, בגלל המטרה ובגלל שזה מה שכולם עושים עכשיו... אני ממשיך.

המחשבה המשולשת צובטת לי את הבטן בצביטה שאני עוד לא בטוח במה שהיא משדרת אלי.

הדרך ממשיכה ואני ממשיך גם. צעד בימין ושתי ידיים שאוחזות חזק.

המרחק ממני אל הקרקע הולך וגדל ואיתו, קטן הבסיס שלי. הולך וקטן. הולך ונעשה שביר.

עכשיו, הדופק מתופף כמו גשם על לוח מתכת ואני מרגיש רטוב. מזיעה. הבטן משדרת אותות מצוקה.

המחשבות רצות לי, כאילו קבלו הוראת מפקד קשוח: 'אתה לא שם לב? זה משנה כיוון, קח הילוך אחד קדימה, תרחיב בסיס, אחרת אתה אבוד. וחוץ מזה, תסתכל מסביב, זה מה שכולם עושים עכשיו...'

אני מקשיב להן, למחשבות שמסתובבות בתוכי ומסחררות אותי- עד בחילה, מסתכל מה כולם עושים עכשיו ולוקח הילוך אחד קדימה. ההילוך המתקדם שלי, מקבל כותרת פקודה של שעת חרום: "תחפש חריגות במבנה ההר, בליטות שתהוונה בסיס עמידה. לא חשוב כמה זמן תצליח להתייצב עליהן- הן בטוח תעזורנה לך להתקדם, או לפחות, לא לדרוך במקום."

ואני- אין לי ברירות, מפנים את הדרישה ומנסה. מנסה לדרוך על איזו אבן בלתי מסותתת... הרגל מתייצבת לרגע ומיד מחליקה, עשיתי עוד חצי צעד קדימה וקיבלתי חותמת של שפשוף ברגל השמאלית.

'אין מה לעשות. מוכרחים להמשיך ואולי, זה מה שכולם עושים עכשיו. אולי.'

אני עוצר לשברירי שנייה, לוקח נשימה ורוצה להמשיך, משתוקק להגיע. כל דריכה על ההר, שהפך תלול, מדרדרת שובל של עפר ואבנים ומזכירה לי להיות מחושב. המקום שעמדתי עליו לפני רגע- אינו רלוונטי. אפשר להחליק למטה ולשרוט את כל הגוף והאידיאל, ואפשר לחפש מוצא ולהמשיך לכבוש.

הרגליים כואבות לי, מתקשות לספוג את העלייה התלולה. הידיים מזייפות והעיניים- דומעות מין העפר שצורב בהן צריבה גסה.

בגרון שלי, אני כבר מזהה איזה גוש שמטפס מיתוך הבטן, ממלא אותי ומאיים לפרוץ ולשטוף את כל מי שאני.

אני מרגיש חסר אונים לדוגמא, מסתכל סביב וכבר לא מעניין אותי שזה מה שכולם עושים עכשיו. מביט מעלי ורואה כי עד כמה שזה נשמע הזוי ומנותק ממציאות, יש כאלה בסביבתי שכבשו את פסגתם שלהם. והם מביטים עלי, מבלי להתכוון, מלמעלה למטה... פשוט כי כך זה נראה ממקומם וממקומי.

ההבנה והמציאות נוסכות בך כוח מחודש מחד ותסכול תהומי מאידך.

ובגלל שאין מה לעשות וגם בגלל שזה מה שעושים כל אלו שעדין, פחות או יותר, על הקו הגיאוגרפי שלי- אני עדיין ממשיך הלאה. מנסה להסתכל למעלה כדי לאמוד את המרחק שעוד נותר ומפחד לפגוש את המבט שמספר לי בלי מילים: היו כאלה שהתחילו במקום דומה וכבשו את מה שאתה עוד מזיע להשיג.

עפר ההר הופך להיות דביק ודוחה בעיני, כמעט מתחשק לי להחליט: בעבור מה ובשביל מי? עדיף לנטוש, לתת לידיים המכווצות להחליק למטה- - -

רוצה לצרוח בהד שירעיד את העולם: לא יכול יותר! אז מה אם זה מה שעושים כולם! לא יכול! בלי פירושים. בלי רמזים בין השורות. מילים שכל שיש בתוכן- הוא משמעותן הבסיסית ועליה כוחן.

ומיתוך התחושה הזו, פתאום אני מרגיש כי, אני אכן זועק אותן, את אותן המילים : "אבא! אתה ממלא את כל העולם! מכל מקום שאקרא- יחזרו ההברות הקטועות שלי אליך באלפי הדים. כאלה שרק אתה שומע וכואב, הרבה יותר ממני!!! אני צריך אותך! חייב! באמת לא מסוגל!!!"

משהו בתוכי מתרוקן. מתנקה.

עכשיו, אני כן מעיז להסתכל למעלה, כל אלה שכבר כבשו- עדיין עומדים שם, עסוקים בשלהם - - -

אבל אני, כבר לא רואה אותם בכלל.

אני שומע, אני מרגיש ויודע: איך הבורא שמעל, מוחה דמעותיי, עוטף את כל מי ומה שקיים בתוכי... ומבטיח הבטחה שרק הוא יכול לכסות:

"הדבק ועולה בהר ה', מתרומם ונופל, כובש ומפסיד-

תגיע שעתו לעמוד על פסגת ההר, ביציבות ובשלמות.

ולכשתגיע אותה דקה מדויקת, ידע הוא להעריך את מקומו עשרת מונים".

אז אם אתם שואלים אותי מה אני עושה בינתיים,

אני ממשיך לטפס, להשתפשף, לבכות. ליפול ולקום.

אבל בתרמילי, כבר הכנתי את הדגל, שאציב שם כשאזכה...

ומכל מה שבדרך, יצרתי דיו של זהב. באמצעותו, חרטתי על הדגל שלי:

"המלוכה והממשלה- לחי העולמים."

תגובות הגולשים: