עת לומר שלום :(
לצערנו אנו נאלצים לסיים את הפעילות לעת עתה
מקווים להתראות בהזדמנויות נוספות
במסכת קידושין פ"ב דפים, אך יש כאלה שהמסכת אל הקידושים שלהם יותר ארוכה...
(orn135)

קטגוריות

חפש לפי כותב

כתבתי גם:

סיפור קצר

פעם אחת בלילה

מאת: ד_שחר

2776 גולשים קראו כבר את היצירה.

פעם אחת בלילה 
"היי"

הוא ישב שם על הגדר. חיוך מביוש על פניו. עם חליפה וכיפה שחורה, כמעט חדשה, הנעלים של ראלף לורן לא הגיעו לריצפה,
וידיו אוחזות בכוס קפה של ארומה.

מחכות לי.

"היה לי קצת.... קשה למצוא אותך" אמרתי. הרגשתי מטומטמת. כמו תמיד כשאני לידו. הילדה הקטנה והאבא. השולט הנשלט. המלך והמשרתת.

התעטפתי במעיל הלבן שקניתי במיוחד בשבילו. יקר מאוד, שידע שאני לא קמצנית. ובסטייל.

"זה בסדר, רוצה קפה?" הוא הגיש לי את שלו.

התיישבתי לידו על הגדר, "לא תודה, אני לא שותה את ההכשר הזה" הייתי צריכה להסביר לו שוב.

הוא הניח את הכוס לידו. "קר לך?"

"קצת"

"בואי ניכנס פנימה"

הרכב היה מאחוריו. מרצדס מודל 2007. שחורה עם חלונות שחורים. מוציאה את העיניים לכל עובר ושב. הוא פתח לפני את הדלת, מנסה להישאר הבחור הג'נטלמני שחוקי אמריקה שלו נשארים

גם בארץ.

התיישבתי.

ריפוד בצבע שמנת. חדש לגמרי. חלק ורך למגע.

מעניין כמה בנות ישבו בו לפני.

הקפה נשאר על הגדר. הוא התיישב לידי. הדליק את החימום ושאל, "מה בא לך לשמוע?"

היד החזקה, הלבנה, והשרירית שלו כבר נחה על הרדיו, "שים משהו".

הוא שם את השיר האהוב עליי. יודע תמיד איך לתפוס אותי כמו שצריך. "את עדין רוקדת?" הוא שאל. השיר הזכיר לו הכל.

"כשיש לי זמן"

הוא חייך. החיוך המקסים והשובה הזה, של השינים הלבנות, הישרות, המסודרות. שמדגישות את הזיפים השחורים, שהוא בכוונה לא גילח, בשבילי.

"אז לאן נוסעים?" הוא שאל. הידיים הבטוחות שלו על ההגה.

"אממ"... מלמלתי. רציתי שיקח אותי לאחת המסעדות שיצא אליהן עם הבנות האחרות. ישב איתי שם לכמה שעות תמימות, והשיחה תזרום עד שנהיה עייפים.

כמו הדייטים האחרים שלו. שאני הייתי שומעת עליהם מכל כיוון.

אבל התביישתי לבקש.

"את מרשה לי להפתיע אותך?" הוא חייך חיוך ערמומי. הג'נטלמן האמריקאי לא מוותר לעצמו. הוא ישאר ככה גם עם הבחורה שהוא הכי לא רוצה לפגוש.
"go for it" אני כרגיל מנסה להיראות מבינה עניין.

המרצדס זינקה.

השיר נגמר, ועבר לשיר אחר. שקט. שאני אוהבת והוא לא. הכל בשבילי.

למה בכלל הוא מתאמץ להראות לי שאכפת לו? הרי אני יודעת מה האמת...

הרחובות של ירושלים החשוכה לא היו מוכרים לי. נאבדתי איפשהו בתוך תלפיות.

תהיתי לאן הוא מפתיע אותי.

חיכיתי שהוא יגיד משהו. שתישבר השתיקה המתוחה הזו שהייתי בנינו. ושתמיד היתה.

אבל הוא לא אמר כלום.

עצרנו בתוך חניה גדולה. לא זיהיתי את המקום. מנוע הנדם. הוא סגר את הרדיו.

"מופתעת?"

הוא שאל עם חיוך סקרני בעיניו.

צחקתי, "מצטערת, אבל אני עדין לא מזהה את ההפתעה" נשכתי את שפתי.

"עוד יותר טוב" הוא אמר ויצא מהרכב. ידעתי שהוא בא לפתוח לי את הדלת.
אבל לא רציתי שידע שאני כפופה לו לאורך כל הפגישה כמו תמיד. פתחתי את הדלת בתנופה ויצאתי במהירות, בדיוק

ברגע שהוא הגיע.

הוא התעלם מהצעד שעשיתי, ונעל את הרכב. מסיביבנו היו הרבה חילונים ומסורתיים שנהרו לכיוון בנין גדול וישן. עמדנו החרדים היחידים בחניה.

"זה קצר מקום חילוני" הוא שילב את ידיו. עשיתי כמוהו. אבל מקור.

התחלנו ללכת שנינו לאולם הגדול. בשער הכניסה היתה תמונה גדולה של אחד הזמרים שאהבתי. חוזר בתשובה שמופיע לפני חילונים.

הבטתי בו בהפתעה והאמרתי את הדבר הכי מטומטם שיכל לצאת לי מהפה באותו רגע, "אומייגאש"

הרגשתי בת 16 שמתלהבת מהופעה של כוכבי הסדרה האהובה עליה. "אני לא מאמינה"

"אממ כן" הוא חייך והוציא מכיס מכנסיו את הכרטיסים

ישבנו שנינו על כיסאות פלסטיק שהונחו מול במה קטנה שעליה היה את אותו זמר.
הקשבנו לו ביחד, הוא לא אמר כלום ורק ניסה להאזין מידי פעם. ישבנו ככה חצי שעה. חיכיתי שהוא יעשה או יאמר משהו, והזמר כבר לא עניין אותי בכלל. אבל הוא לא עשה דבר. מידי פעם ראה מה השעה בפלאפון, מחכה בקוצר רוח שהפגישה הזו תיגמר.

למה בכלל הוא מתאמץ? שאלתי שוב את עצמי, הרי בין כך הערב תתקשר השדכנית ותאמר לי שהוא לא מעוניין. אז למה?

הזמר הפסיק והכריז על הפסקה.

הוא אמר, "בואי נצא החוצה" ויצאנו לאיזו מרפסת קטנה שיצאה מהאולם.

"אכפת לך אם אני אעשן?" הוא שאל. היה אכפת לי מאוד ובכל זאת אמרתי "לא" רק בשביל לרצות אותו כמו תמיד.

הוא הציט סיגריה ואמר, "הזמר הזה הוא אחלה" ואז הסתכל עליי וחייך. תהיתי על מה אבל לא שאלתי.

היה לו חיוך שובה לב שכזה, עם שיניים ולבנות וישרות כמו שיש רק לאמריקאים מהפרסומות של קוקה קולה.

טעם החיים.

"אז מה לגבי שנה הבאה?" הוא ניסה לפתוח שיחה.

"אני לא יודעת, ניסיתי לשלוח פקסים"

הוא אפילו לא הציע את העזרה שלו.

"זה חרא של מקצוע, ההוראה הזאת, אני לא מבין למה הסמינרים הדפוקים ממשיכים ללמד את זה, תסלחי לי על המילים, את יודעת שאני כזה"

צחקנו שנינו. הסטתי את השיער אחורה ושוב שילבתי את ידי מקור.

הוא העביר את עיניו מרגלי על קודקוד ראשי, "חבל שאת לא יכולה לרקוד עם השירים שלו" הוא הטה לרגע את ראשו לכיוון האולם.

צחקתי שוב. הוא מת לראות אותי רוקדת.

"יש דברים שרק מיוחדים זוכים להם" אמרתי

"ואני לא מיוחד?" הוא שאל ועשה פרצוץ עצוב. שוב הפרצוץ האמריקאי המדהים שלו

"תלוי"

"במה?"

"אתה יודע במה" ניסיתי להתחמק בתשובה

"לא, נו תגידי" הוא היה קצר סבלנות. הצלחתי לתפוס אותו כמו שרציתי.

מהאולם נשמעו פריטות קלות על הגיטרה מרמזות לאנשים לחזור להופעה, אבל נראה שהוא רצה דווקא להישאר במרפסת.

"תלוי בהרבה דברים" אמרתי

"אני לא אחד של הרבה דברים" הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ומעך אותה עם סוליית הראלף לורן שלו

"מה אתה אומר" צחקתי. הוא צחק גם.

"אנחנו חוזרים?" הוא שאל

"לאן?"

"לאולם"

"אממ..." לא רציתי לחזור. נהניתי לדבר איתו. לא פלא שכל דייט שלו נגמר בשעות הבוקר המוקדמות

"בואי לאוטו, נקנה קפה ובראוניז"

הלכנו. פתחתי לעצמי את הדלת והוא הדליק את החימום. נסענו בשתיקה לכניסה לתלפיות. הוא קנה נס על חלב לשנינו ובראוניז שוקולד והביא הרבה שקיות סוכר.

"בא לי לבלות את הערב באוטו" הוא אמר אחרי שלגם מהקפה שלו לבדוק שהסוכר מתאים, "מה את אומרת?" הוא הביט בי.

המבט שלנו נפגש לרגע ואני השפלתי את עיני.

"אתה לא פוחד שהאוטו יתלכלך?"

"בשביל זה יש אני לוקח אותו לניקוי כל חודש" הוא קרץ. שוב מפגין את העושר שלו.

לגמתי מהקפה, הוא היה חם.

הוא הכניס דיסק חדש למערכת, והתנגנו שירים שקטים.

זה היה מוזר, מפחיד, לא צפוי, לא מקובל, ולא מתאים לזוג חרדים בפגישה, אבל לא רציתי ללכת, רציתי להיות רק איתו לכמה שעות שרק יתאפשר.

"אני טס שבוע הבא" הוא אמר

"למה?" שאלתי את השאלה הקבועה למשפט הזה

"את יודעת, עסקים ומשפחה" הוא ענה כרגיל.

"מתי תחזור?" שוב שאלה קבועה

"אני לא יודע" לא ציפיתי לתשובה אחרת.

"תיקח אותי פעם" העזתי לומר

"זה רעיון נחמד, את באמת תוכלי להיכנס לכל מזוודה" צחקנו שנינו לכמה שניות

"אבא שלי ישמח לראות אותך" הוא אמר פתאום. השתררה שתיקה מביכה ביננו. לא ידעתי למה הוא אמר את זה, והוא, כאילו קרא את מחשבותי, אמר, "הוא תמיד שואל מי זאת הבחורה שהייתי מתכתב איתה כל לילה ושגרמה לי ללכת לסדרים"

חייכתי. "אתה רציני?"

"במאה אחוז" הוא חייך אלי בחזרה. שתקתי והבטתי בשמשה הקידמית. לא ראיתי כלום מלבד חושך את הצללית שלי משתקפת. הוא התניע את הרכב. "כבר מאוחר" הוא אמר. הרכב נע לכיוון הבית שלי. הסתכלתי עליו תוך כדי נהיגה. הידיים הבטוחות שלו אחזו בהגה. ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים. נצרתי בליבי את המראה שלו.

הוא עצר למול ביתי והביט בי, "היה לי כיף מאוד לפגוש אותך" הוא אמר וחייך

"גם לי" הנחתי את כוס הקפה מתחת לידית ההילוכים. הוא הביט בי בלי לומר מילה

ורגע לפני שיצאתי לא הצלחתי להתאפק ושאלתי, "למה בכלל עשינו את זה?"

הוא הופתע משאלתי

"בשביל לראות את השני" הוא אמר אחרי מחשבה קלה

"אבל גם ככה.... לא יצא מזה שוב דבר" הססתי.

הוא שתק. שתיקה כהודאה.

"אנחנו כל כך שונים אחד מהשני" אמרתי את מה שהוא תמיד הזכיר לי,

הוא נשם עמוק ואמר, "וכל אחד מיוחד בדרך שלו. אם הייתי יכול הייתי מחבק אותך כאן ועכשיו, אבל... אי אפשר" הוא חייך.

"תשלח לי סמיילי כזה" צחקנו שנינו.

הוא נשם עמוק שוב ואמר את שמי, "באמת שמחתי שניפגשנו, ותבואי יום אחד לראות את אבא שלי"

"אני אשתדל" חייכתי

פתחתי את הדלת ושמעתי אותו לוחש, "לילה טוב".

החזרתי לו לילה טוב ונופפתי לשלום. הוא חייך וכשאני נכנסתי לבית, התניע את הרכב ונסע.





השדכנית לא התקשרה באותו ערב, וגם לא אחר כך.

תגובות הגולשים:

התכוונתי הוא "רצה" או שהוא עשה את זה..

תאומתי -- 10/03/2014

סוג של מתפתחים מצד אחד

תאומתי -- 10/03/2014

מצד שני גם יפה אבל הכי הכי לא מוגדר...
עם כל המקום החשוך באוטו וה"חברות"... הוא רק רצה לחבק אותך??? או שטייחת...

היי, רק עכשיו ראיתי את התגובות שלכם

ד_שחר -- 16/07/2010

תודה! :)

ענק

בתי -- 28/06/2010

שחר את כותבת מדהים!!!

צוללת -- 20/06/2010

לא אהבתי אותו. לא אהבתי אותכם.
אהבתי אותך.
רק שלימות ואושר.