עת לומר שלום :(
לצערנו אנו נאלצים לסיים את הפעילות לעת עתה
מקווים להתראות בהזדמנויות נוספות
השאלה המתבקשת לחתן/כלה טריים היא: נו... איך זה...?
(מערכת)

קטגוריות

חפש לפי כותב

כתבתי גם:

סיפור בהמשכים (6 פרקים)

כי נפלתי, קמתי!

מאת: תפילה_לעני

11653 גולשים קראו כבר את היצירה.

כי נפלתי, קמתי! פרק 1

פרק 1

היא פקחה את עיניה בבהלה. מסתכלת על השעון. השעה שנתחוורה לה הייתה קרובה לרבע לשמונה. 'אוי, אלוקים ישמור, ההסעות של הילדים הם בשמונה.. איך אפשר ככה לתת להם לאחר?' חשבה בבעתה. היא לא יכולה לעשות להם את זה..
בזריזות אמרה מודה אני, ונטלה ידיה. נזהרת שלא להיתקע בקערת המים ולשפוך אותה על הרצפה.
היא החלה להעיר את שאר אחיה שנמו בשלווה מלאכית. הם קמו בניסיון להבין על מה כל המהומה ומה הלחץ.

התארגנות רגילה של בוקר, מתלבשים במהירות, לוקחים את הכריכים ויוצאים לבי"ס.
את רחל בת השנתיים לקחה בחופזה אל המעון, ואת יתר אחיה הקטנים דחקה לבל יאחרו אל התלמודי תורה.
'רותי וחני כבר גדולות, הן יסתדרו בכוחות עצמן' הרהרה בליבה.

כשחזרה מהמעון התיישבה על הספה הרכה בסלון ביתם, נותנת לעצמה דרור למחשבותיה והרגשותיה.
מבלי משים היא פלטה אנחת רווחה. או שעם משים?!

***

שירה הגדולה מבין ילדי משפחת ברקוביץ'. היא למדה את מלאכות הבית ומיישמת אותם בנאמנות מפליאה, היא יד ימינה של אמה. שירה רק בת 17.

כבר כמה ימים שאמא שוכבת במיטה, חולה. לא יכולה להזיז את רגליה וידיה, משליכה את עצמה על הרופאים והתרופות, וכמובן התפילות. מקווה שהמחלה תעבור מהר, אך התקווה בוששה מלהגיע. ב"ה שהיא בבית ולא בבית הרפואה על כך היא מודה לה' יום יום.

אמא שמעה את המולת הבוקר, את כוס השוקו שנשפכה, ואת שירה המעודדת, מנקה, מסדרת, משדלת, את חני ורותי שעוזרות לה בהלבשת הקטנים והכנת המערכת שלהן, היא שמעה גם את שמוליק מחפש אחר הנעל שלו. 'לו רק יכולתי לקום ולעזור, לקום ולברך אותם בברכת בוקר טוב ונשיקה. לו רק יכולתי...' ליבה נחמץ בקרבה, הפעם יותר מתמיד ייחלה להבריא.
'מזל שיש לי את שירה, מה הייתי עושה בלעדיה? כל בוקר.. כל יום.. כל היום... היא פשוט מלאך מן השמים. תודה אלוקים, תודה!' שפתיה מלמלו אי אלו הבהרות הדומות למילים הללו.

אבא היה כבר בכולל, אברכים ראשונים החלו להגיע והוא חייב להיות שם. הוא קם כל בוקר יותר מוקדם בכדי שיהיה לחם וחלב טריים בכל בוקר, ומכין את הכריכים, זוהי עזרתו לשירה המקסימה.

***

לביה"ס כבר לא מצאה שירה טעם להגיע. ממילא הפסידה את השיעורים החשובים, והיום בכל מקרה היא גומרת מוקדם.

היא העדיפה ללכת לסידורים בשביל הבית. כתבה על פתק את החסר והלכה למכולת.
החנות הייתה ריקה יחסית, המולת הבוקר שכחה זה מכבר, חנה השכנה הקשישה ניסתה לראות את המחיר הכתוב על האריזה, אך לא הצליחה. משראתה את שירה עומדת לידה אורו פניה. היא פנתה אליה בחביבות:
"שירה, בוקר טוב. את לא לומדת היום?" מבטאה הרוסי בלט כ"כ ששירה נבהלה לרגע מי המדבר אליה.

"לא, היום אני לא אלך ללמוד. לקחתי יום חופש". ענתה, שוקלת את מילותיה פעמיים. כי אם כל היותה חנה קשישה, היא הייתה רכלנית לא קטנה.
"איזה יופי, ממש משמים! אני לא מצליחה לראות מה המחיר, השארתי את המשקפיים שלי בבית. לא חשבתי שגם לכאן אצטרך לסחוב אותם" שמץ של תלונה נשמע מדבריה.

"בשמחה אעזור לך, אם אני פה, אז למה לא? בפרט שאני לא ממהרת לשום מקום." שירה חיבבה את הקשישה, למרות ריח התרופות הבא איתה לכל מקום, למרות מבטאה הרוסי הכבד, למרות היותה הרכלנית של השכונה, למרות היותה חנה..
"שש שקלים וחצי". שנה שעברה עברה את הבגרות בלשון במאה, וזה מתבטא בדיבורה, אם כי עדיין ישנם טעויות פה ושם.

"שש שקלים וחצי" חזרה אחריה בפליאה, "מה את אומרת?!" נראה היה שחנה לא האמינה, או שאולי שמיעתה מטעה בה.

"אני אומרת לך מה כתוב כאן, מה שביקשת" ענתה פגועה במקצת, 'מה היא חושבת לעצמה, שאשקר עליה, שאנצל את זה שהיא לא רואה?' אמר קול בליבה, כמעט ואמרה את מחשבותיה בקול, 'שתלמד פעם אחת, לא יזיק לה' אך מנעה אותן ברגע האחרון, מודעת ללשונה השנונה.

"אוהו.. שלא תחשבי שלא האמנתי לך, פשוט המחיר התייקר, תודה לך שירה, ושה' יצליח לך בכל דרכך, תזכי למצוות". וכבר נפנתה והלכה לה לעמודה הבאה, משאירה את שירה עומדת תוהה, חושבת.

'למה לא דנתי אותה מיד לכף זכות?! למה חשבתי עליה מיד דברים רעים?' היא ייסרה את עצמה, 'תמיד זה קורה לי' היא הייתה מאוכזבת מעצמה. 'זה לא קל... אצטרך לעבוד על עצמי.' השלימה עם ההחלטה ופנתה להמשך את הקניה המחכה לה. חנה עיכבה אותה בכמה דקות טובות. היא עוד רוצה לנסוע לעיר, לקניות בשביל עצמה.

שירה חזרה הביתה, מניחה את המצרכים במקומם, לקחה את ארנקה ויצאה מן הבית, לא לפני שוידאה שהוא מאורגן יחסית לבלגן הבוקר.

היא רצתה לעלות על האוטובוס המוביל לרחוב יפו. אך בטעות עלתה על הקו המגיע לכותל. את הטעות גילתה כעבור כמה תחנות, 'נו, מילא' ניחמה את עצמה, 'תפילה בכותל בוודאי שלא תזיק לי. הקניה לא דחופה, כך שיכולה להידחות ליום אחר'.

היא נזכרה בריבונו של עולם, היושב שם למעלה ומחכה לתפילה שלה! היא ירדה מן האוטובוס כשחיוך מרפרף על פניה.
'בכלל', חשבה לעצמה, 'אנשים לא רגילים לראות טיפוסים מחייכים ברחוב. אם יראו מישהו עצוב, לא יסתכלו עליו. נו מילא, עוד אחד. אבל כשרואים בנאדם עם חיוך.. זה מעורר את סקרנותם..'
אך לא הדבר הזה הפריע, לא היה לה איכפת.

יאיר חיכה לחבר שלו, יחד הם תכננו לנוסע לקברות צדיקים. תפילת בכותל היא זו שתפתח את הטיול ואח"כ ימשיכו לשאר המקומות בארץ. הם הגיעו אוטובוס אחר אוטובוס, אך מוישי לא נראה באופק. ומשזה בושש מלהגיע חייג אליו יאיר לברר מה פשר האיחור הזה.

"מוישי?, למה לא באת? קבענו ב9:30." רטן יאיר.
"פספסתי את האוטובוס, ומצטער, האוטובוס הבא יבוא בעוד כחצי שעה." הוא לא היה אחד שנשמע מצטער במיוחד.

"מותר לך גם להודיע לחבר שמחכה לך, לא?" רצה להוכיחו, אך הבין שכעת זה לא הזמן המתאים, ומיד המשיך "טוב, מחכה לך פה". ובכך חתם את השיחה.
אוטובוס נוסף נכנס לרחבת האוטובוסים, מתכונן להוריד את נוסעיו. יאיר השתהה עוד קצת, אולי בכל זאת מוישי יופיע וירד, אך במקום מוישי ראה נערה יורדת ומחייכת. 'החיים מאושרים' חשב לעצמו.

הוא התבונן סביבו וראה שכל אנשים הממתינים מביטים בה, מעלים חיוך על שפתיים. אך הוא, שלא כמו כולם, הסתכל עליה בהערכה מסוימת. הוא עקב אחריה בעיניו, מנסה לגלות מי היא ומה טבעה.
יאיר ידע שיש לו עוד כחצי שעת המתנה, ולכן נכנס להתפלל, לנצל את הזמן העומד לרשותו.

שירה הגיעה לרחבת הכותל.
עוד לפני שנגשה להוציא את סידורה מהתיק, הביטה למעלה.
הסתכלה על הכותל. על גודלו העצום, וחשבה בליבה 'אלוקים, אם זה רק חלק מבהמ"ק אז איזה גודל היה הבית שלך? פשוט ענק!'
זה הדהים אותה, אף פעם לא חשבה על זה..

היא מצאה את עצמה גומרת את חציו של הספר. מבט חטוף בשעון הביא אחריו מבט עמוק בשעון. היא נבהלה מהשעה הרי עליה מוטל לקחת את אחותה מהמעון ולקבל את אחיה בשובו מן הת"ת. היא הצטערה שלא תוכל להתפלל מנחה בכותל. אך השלימה וניחמה את עצמה בכך שהיא צריכה להקריב מהנוחות האישית שלה למען הבית.

צלצול הטלפון קרע באחת את תפילתו. מוישי על הקו.
"יאיר, מצטער שאני דופק לך ברז. אבל... אתמול בלילה אחותי החליטה לסגור שידוך, והיום בערב האירוסין, רק עכשיו אמא שלי הודיעה לי את זה. אני ממש ממש מצטער. באמת" הפעם, יכול יאיר לשמוע כנות וחרטה בדבריו.
"אוקי, אם כך, בוטלו התוכניות עד לפעם הבאה". יאיר היה פגוע משהו, אולי פגוע זה לא ההגדרה המדויקת, הוא עצמו לא ידע להגדיר מה הוא הרגיש. כשהוא חושב על זה עוד פעם, אולי זה כן עלבון צורב, מה שבטוח הרגשתו לא הייתה טובה בעליל.

היא יצאה מהרחבה עם הפנים לכותל, ממאנת להיפרד, מבטיחה לשוב לעוד יום של תפילות. הן כ"כ היטיבו עימה.

בעודה עולה לכיוון היציאה, הסתכלה מבלי משים יותר מדי על בחור שעמד שם בצד, אובד עצות, כי לפתע הבחינה שהבחור מחפש אחר הדמות המביטה בו. היא לא הספיקה להשפיל מבטה וראתה את העיניים שלו. 'עיניים כ"כ טהורות ותמימות', חשבה לעצמה. 'גם שלי כאלה?' שאלה בכאב.
היא לא ששה להודות לעצמה 'מה פתאום! אין מצב שבעולם שיש לי את הטוהר הזה, אחרי כל מה עשיתי'.

הוא לא חלם לפגוש אותה שוב. כשנפגשו עיניהם, הוא ראה הרבה שמחה שמהולה עם לא מעט כאב. ניסיונו להבין על מה ולמה הכאב לא צלח, כי אין בידיו שמץ מושג מי הבחורה. וזה סקרן אותו.

הם נתקו מבטיהם. שירה המשיכה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. והוא, שתוכניותיו השתנו ברגע האחרון, החל אף הוא ללכת לכיוון התחנה. הם עלו על אותו אוטובוס שייקח אותם מהכותל הביתה, בלי ידיעה שהמרחק ביניהם הוא רק כמה ספסלים בודדים.

שירה ישבה מאחור, הייתה שקועה בעצמה. מחשבותיה החלו לרוץ... טוהר.. תמימות.. חסד.. נתינה.. יראת שמים.. כיבוד הורים..
לאט לאט החלה לחזור, כמעט בכוח, אל מה שעבר עליה לפני שנתיים. היא נזכרה בעוד פרט, עוד מקרה, עוד סיטואציה, עוד ויכוח. הדברים היו בהירים לנגד עיניה כאילו קרו רק אמש.

הוא פגש חבר שעזב את הישיבה לטובת ישיבה אחרת, והתיישב לידו. הם דיברו על הפיגוע האחרון שבו נפצע חבר משותף. באחת מהתחנות שבהם עצר האוטובוס ירדו אנשים, והאוטובוס החל לנסוע. כשלפתע הוא שמע קול "נהג עצור! יש פה אישה שלא ירדה!" הוא סובב ראשו אחורה בכדי לראות על מה המהומה, ושוב ראה אותה, את הנערה ההיא עם החיוך והעיניים השמחות. עוד הוא הבחין שהיא שקועה עמוק עמוק בעצמה, לא שמה לב למתרחש סביבה בשניות האחרונות.

הוא תהה על מה היא חושבת כ"כ לעומק. (לא ידע שהוא הגורם לאותן המחשבות..).
היות והיא סקרנה אותו יתר על המידה, ובמובן מסוים שבתה את ליבו, החליט לרדת בתחנה שלה. יהיה מה שיהיה. את החבר הא ישאיר עם הדיבורים שלו. כבר יותר מדי פעמים פגש אותה היום ורצה לדעת מי היא.

שירה ישבה מהורהרת ונסערת עד עמקי נשמתה, היא נזכרה בכל התקופה ההיא.
היא לא ידעה להגיד בדיוק באיזו נקודה זה התחיל.
היא הייתה אז בסוף כיתה ט', ולאחר תקופה של ירידה היא מצאה את עצמה יוצאת מבי"ס בלי רשות מההנהלה. אם תשאלו אותה למה היא יצאה, היא תאמר לכם "אין לה כוח יותר ללימודים האלה! נמאס לה! פשוט נמאס לה. היא רוצה קצת להתאוורר".

אבל האוורור שלה, היה קצת אחר ממה שמצפים ממנה...
(מתוך 6 פרקים)

תגובות הגולשים:

מישי :) -- 15/05/2012

איזה סיפור יפה!

אשרינו

ליאורר1234 -- 17/01/2010

סוף סוף סיפור שהתחזקתי ממנו ב"ה
אשרייך אחותי על הסיפור אהבתי ביותר!

מדהים

נועי -- 06/12/2009

אני לא קראתי אף סיפור באתר חוץ מהסיפור הזה הוא מדהים שאין דברים כאלו שיואו איזה מוכשרת את

יפה..

ציקבערית -- 24/11/2009

אז אני כבר צכה לקבל תמלוגים על כל אחד שאני מפנה לאתר הזה..... מנהל, שמעת?? (-;

אכן..

תפילה_לעני -- 24/11/2009

אני זאת תמיד בשמחה..=]
ברוך ה'..
ה' זיכה אותי לכתוב את הסיפור..

תפילה לעני,

ציקבערית -- 23/11/2009

את בעצמך כתבת את הסיפור?

בני ברקית-

תפילה_לעני -- 22/11/2009

בכוונה הסיפור קצת מוקצן.
יש לי מסר כלשההו שאני רוצה להעביר.. זה הכל!

ולגבי הסגנון כתיבה.. מצטערת אם פגעתי ברגשותיך, וברגשות אחרים.
וא"א לשנות. הסיפור כולו כבר נשלח למערכת.

תפילה לעני

בני ברקית -- 22/11/2009

הסיפור נכתב כולו בקיצוניות
תחילת ההתפרקות אז ממש עד הסוף (עד כדי עישון נשמע קצת מופרז)

וכן מצטרפות לתגובות הקודמות:
עלי את סיגנון הכתיבה למכובד יותר!

ישן ויפה...=)

איילה -- 22/11/2009

בהצלחה רבה...

הודיה -- 19/11/2009

נראה יפה..

כל ההתחלות קשות...

הכל דבש -- 19/11/2009

לא נורא בהמשך תקבלי פחות הערות

הספור כלבבי! זאת אומרת לי עצמי

היה קטע כזה...

בהצלחה...

אייס קפה -- 19/11/2009

תפילה לעני,

צפונית -- 18/11/2009

מקוריות בטוח תהיה פה,
ולו הניק שמוכיח זאת...
בכולופן,
בהצלוח'ס!!!!

ואם אפשר,
נא לא לכתוב בלשון זולה ובלי ריבוי סלנגים מהרחוב,
זה מעביר בי צמרמורת...

תודה מראש!

המון הצלחות!

בלונדינית -- 18/11/2009

את כותבת מאוד יפה....
תמשיכי ככה!
מחזיקה לך אצבעות!

סיפור מוכר..

ילדונת -- 18/11/2009

בס"ד
סיפור יפה מאד.
בהצלחה!

מותק -- 18/11/2009

טוב אז מלא הצלחה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מקסים

מבריקה -- 18/11/2009

אכן..

תפילה_לעני -- 18/11/2009

אבל חשבתי שאולי יהיה תועלת להביא אותו גם לכאן..=]
קריאה מהנה!

מותק -- 18/11/2009

הסיפור יפה מאוד,

נשמע יפה....

אחות של נשואה -- 17/11/2009

סיפור יפה אבל מוכר..!?

tali -- 17/11/2009

בהצלחה!!!

ציקבערית -- 17/11/2009

אבל תן/תני פן חדש לסיפור. בבקשה. לא כל סיפורי ההכרויות למיניהם שכולם כבר מכירים וטוחנים...

כתיבה יפה. ממש אהבתי.