עת לומר שלום :(
לצערנו אנו נאלצים לסיים את הפעילות לעת עתה
מקווים להתראות בהזדמנויות נוספות
האהבה היא כמו פרפר. החזק אותה הדוק מדי, היא תמעך, החזק אותה רפוי מדי, היא תעוף.
(מערכת)

קטגוריות

חפש לפי כותב

כתבתי גם:

קטע

אל ימנע עצמו מן האהבה

מאת: אנגלה

2045 גולשים קראו כבר את היצירה.

אל ימנע עצמו מן האהבה 
ישבתי שם מולו. כמו לא מודעת לאיך אני גורמת לו להרגיש. כאילו אני לא יודעת כמה הוא רוצה להסיט לי את התלתל הבהיר שגלש למצח. להביט עמוק בעיניי, לטבוע בדבש הסמיך שלהן. ידעתי שהוא רוצה לומר לי שאני הבחורה הכי יפה שהוא ראה בחיים, אבל הוא מתבייש. בחור ישיבה טוב.

העברתי אצבע בתנועה מעגלית על ספל הקפה- לאטה ארוך, ללא סוכר, בדיוק כמו שאני אוהבת.

ברקע של הלובי המפואר נשמעה נגינה משתפכת ורכה. הפסנתרן, במין מדים לבנים מצועצעים ומטופשים של המלון, פרט על הקלידים באצבעות ארוכות ומיומנות. צלילים שקטים. הסטתי מבט בחזרה לעבר הבחור. הוא עדיין חש מובך מהשתיקה בינינו. ידעתי שזה הדבר הראשון שאני אצטרך במי שיהיה שלי. שיהיה לי נוח לשתוק איתו. שהוא לא יפחד מהשתיקות שלי, מכלום בעצם. שלא יפחד ממני. ולא מהדקירות המטופשות שלי, ולא יעזור לי לשנוא את עצמי, כמו שאני אוהבת, בציניות שנונה להחריד ומיואשת להפליא. מישהו שיקשור אותי. ילמד אותי מהו כאב. יחזיק אותי חזק.

שלא יתן לי לברוח לתוך עצמי, ולעזוב אותו.
וזה בטח לא הבחור שכאן מולי.

הבטתי בשעון מזוית העין. המינימום שעה וחצי הקדושות לא התקרבו לסיומן, והבחור הזיע ממולי בחליפה. הבטתי בו בשעשוע משועמם מהול ברחמים. לא רחמתי עליו. לא על הפתטיות שלו. אני הפתטית כאן. אני זו שלא מצליחה לשכוח, להשאיר את העבר וכל מה שהיה אחר כבוד במקומו. את ההוא.

לפעמים ההוא עוד בא אלי בחלום. גבוה ושזוף. יפה עד כאב. פעמים הוא ברונט, פעמים בהיר. יש לו חיוך אבוד ועיניים מיואשות. רחב כתפיים עם גומות עמוקות, כמו מסרט שחור לבן.

לרוב אנשים זוכרים רק את הטוב. את הרע הם מעדיפים לקבור. מייפים את הזכרונות. שומרים בלב דברים יפים מכפי שהם היו באמת. זה לא ככה עם ההוא. אני זוכרת גם את כל הרגעים הרעים.
אבל אפילו הם יפים בעיניי.

ההוא בא אחרי שכבר כמעט התייאשתי לגמרי. מעצמי ומהם. והוא שתק איתי שעה וחצי בשיויון נפש. לא ניסה למלא את החלל במילים ריקות, או ליזום שיחה. רק ישב מולי ולא התיק ממני את עיניו. הרגשתי כאילו הוא משוטט לי בנשמתי בחופשיות, פותח מגרות נסתרות וקורא דפים ישנים, לומד את כל כולי. כאילו הוא מסוגל בלחישה רפה לחשוף את מסתרי ליבי, להפוך אותי לשלו ברגע.

גם בפגישה השניה הוא המשיך לשתוק, ועם זאת, אמר את הכול. בניד הראש הבלתי מורגש, בחצי החיוך, במבט העמוק. למה בכלל היתה פגישה שניה? כי כבר אז היה ברור לי כשמש שזה הוא. ולא יהיה אחר. הוא שיחק איתי את כל המשחק המטופש שהמצאתי. צעד אחר צעד. השתמש בחוקים שלי נגדי.

ואז פתאום מצאתי את עצמי חושבת עליו, גם כשהוא לא לידי.
זה לא קרה לי אף פעם.
ופתאום למדתי מה זה להתגעגע.

ואני אולי אפילו קצת, אבל ממש קצת, רציתי שהוא יאהב אותי.

ואז סיפרתי הכול.
זה לא שאני מבלה את כל הפגישות בשתיקה. זה סתם קורה כשנחה עלי הרוח לדחוף איזה בחור לקצה שפיותו. אבל גם כשאני מדברת, זה על מזג האויר, ופוליטיקה, התחממות גלובלית ואסטרונומיה. הכול. חוץ מעלינו. עליי.

אני לא אוהבת לתת אמון בגברים.
אני לא אוהבת לתת אמון בכלל.

אמא פעם אמרה לי שגוף של אישה הוא כמו גיטרה. גם אני חושבת כך. אבל לא רק מבחינת הגיזרה. מבחינת העובדה שגברים מסוגלים לגרום לה לעשות בדיוק מה שהם רוצים. להפיק בדיוק את הרגש, לפגוע ולהפקיע. לפרוט על דקויות ליבה, הרי כל כך בקלות הנשים נותנות בהן את האמון, הביטחון והיכולת לפגוע. את עקב האכילס שלהן. לא אני. לא אני.

והפעם סיפרתי לו הכול. ואפילו דברים שלא הודיתי בהם ביני לבין עצמי. הכול באמת. על המחשבות העמוקות ועל הרגשות הסותרים. על הפחד שלי להיות לבד. ועל איך שאני דוחה אחרים ופוגעת בהם, רק כדי להוכיח להם משהו, או אולי לעצמי. כאילו הם לא שוים כלום בעיני, כאילו אני לא צריכה אותם בחיי, וכאילו שאם הם ילכו, ממש לא יהיה לי אכפת. רק כאילו.

ועל הכאב שאני גורמת לעצמי. רק כדי לראות שאני עדיין, עדיין יכולה להרגיש. ולבכות.
רק כדי להרגיש חיה.

אני סיפרתי. אני. נסיכת הקרח הקפואה. פעם יוני נשבע לי שהוא שמע חברים בישיבה מתערבים מי יגרום לי לחייך בפגישה, או לפחות להוציא משפט משמעותי של יותר משבע הברות.

וההוא הקשיב לי, כמו שמעולם לא הקשיבו לי. בלי לייעץ, או לנעוץ מבטים של 'אני מכיר פסיכיאטר', פסיכולוגיה בגרוש, או 'זה קרה גם לי'. והוא קילף אותי מכל ההגנות הטפשיות שהקפתי את עצמי בהן. אני בעצמי.
פעם דיברנו על המשפט ההוא, "אל ימנע עצמו אדם מן הרחמים", והוא אמר לי שאין במשפט הזה הגיון לכאורה.

הקב"ה לפעמים מעניש אותנו ומונע מאיתנו את הרחמים, אבל איזה אדם טיפש מספיק כדי למנוע את ע צ מ ו מן הרחמים?ממשהו שטוב עבורו? ואמרתי לו שאני באמת לא יודעת.

הוא אמר שגם הוא לא. אבל הוא יודע על כמה טיפשים שמונעים את עצמם מהאהבה. כמוני.

והוא נגע בנימי הנפש הדקים ביותר שלי. כן, פרט עליהם, כמו על גיטרה. ולידו הרגשתי שנונה, בלי לעקוץ, ויפה, בכל מצב, וחכמה ומספיקה. רק בעצם קיומי. והרגשתי שזה בסדר. ולא צריך יותר את כל זה. שאני יכולה להיות אישה ופגיעה ואפילו קצת תמימה והוא לא ינצל את זה, פשוט ידעתי.
שאני יכולה להוריד את הכפפות איגרוף, ולהפסיק לנסות להגן על כל פרצה ולתקוף איפה שרק אפשר.

לצאת מהזירה, ולדעת שזו לא תבוסה. אלא ניצחון. לעצום את העיניים. בלי להשאיר חריץ פתוח ליתר ביטחון, שאולי, אולי הוא בכל זאת יפגע בי.
פשוט ידעתי. והוא לימד אותי שזה בסדר להתגעגע. ולכאוב בגלל מישהו אחר. ושמותר לי. מותר לי לאהוב.

אז למה עניתי לו לא? להוא? אני באמת לא יודעת. חיכיתי כל כך הרבה זמן. חלמתי על הרגע הזה, שאני אהיה סוף סוף חלק משניים, ועם זאת, הכי שלמה שאפשר בעצמי. אבל אולי זה פשוט היה נראה טוב מכדי להיות אמיתי. ואולי אני כבר לא יכולה להאמין באהבה. וזה לא שהוא קיבל את הלא שלי. הוא נלחם וניסה לשבור את החומה האחרונה שלי. כי הוא כזה. עקשן ואופטימי, חדור אמונה ולהט נעורים. ואף פעם לא מוותר.
לכן התאהבתי בו מלכתחילה.

והוא שאל אותי, אם אני אהיה מוכנה לתת לו לאהוב אותי כל החיים, ושאלתי מה הוא רוצה שאני יענה. והוא אמר ש'כן' תהיה תשובה טובה.
ולא אמרתי דבר.

גם הוא כבר הלך, כמו השאר,
מצא לו מישהי אחרת.
אחת שלא בורחת מעצמה,
ולא מרחיקה את כל מי שרק מעז להתקרב,
אחת שאהבה בשבילה זה לא קרב איגרוף,
ולא הפחד להיות לבד.
אלא הדבר הכי יפהפה שקיים.

ולמען האמת, הגיע לו.

אבל יום אחד אולי גם אני עוד אזכה לאהוב.
ויבוא אחר. ולא רק בחלום. שיהיה גבוה ושזוף. יפה עד כאב. ברונט, או בהיר, זה לא ממש משנה לי. שיהיה לו חיוך של גבר שהלך לאיבוד, ועיניים מיואשות. רחב כתפיים, עם גומות עמוקות. כמו מסרט שחור לבן.

אבל בפעם הבאה, אם, וכשיבוא,
אני לפחות כבר אדע איך זה,
להיות אהובה.
ואולי אפילו,
אם אני ממש ממש אנסה,

אני גם אדע איך זה לאהוב.

תגובות הגולשים:

ממש האמנתי לך!

האלי -- 01/07/2010

יש לך כתיבה מדהימה, מלאת רגש, ועמוסה במשפטים מקוריים ושנונים. הכרתי אותך בסיפור השני, וחיפשתי עוד יצירה שלך. יש לך את זה!

בהצלחה...

terrific -- 29/07/2009

וסתם שתדעי ציפיות שומרים רק לכריות!!!
עדיף לרמוס צפיות מאשר להרמס מאכזבות.....

הצלחת להפליא..

bat- ya -- 25/07/2009

אז דווקא אחרי שההוא הלך והשאיר בי רושם ענק
רק אחרי שהוא התחתן ונותרתי לבד
רק אחרי תקופה שהבנתי מזו אהבה
מגיעה לי הזדמנות שניה עם אותו בחור
והפחד שוב משתלט עליי
עוצמת עיניים
מתפללת לבורא עולם
שלא אברח
שאלמד לאהוב אותו בלי חומות
ושהוא יאהב אותי כמו פעם ואפילו יותר..

יש לך אומץ גברת!

terrific -- 24/07/2009

הכתיבה מדהימה ומדוייקת להפליא....עלי והצליחי

מהמם ומדמיע---

צפונית -- 24/07/2009

עצוב. מאד.

ציקבערית -- 24/07/2009

תילי -- 23/07/2009

מה הקטע?
זה נראה לך משהו מציותי?